לימודי מדידות וגיאודזיה
סיכום: חיליק
הורוביץ, ספט' 2005
לימודי מדידות
וגיאודזיה בתקופת המנדט הבריטי ובמדינת ישראל. בתקופת המנדט: קורס "ועד
הצירים" ב- 1920; הכשרות תוך כדי עבודה; קורסים ספורדיים
במח' המדידות (שנות ה- 20'), בג'נין (1943-1942) ובנצרת (1946-1944); לימודי הנדסה
בנאית בטכניון; קליטת בוגרי לימודי גיאודזיה באירופה ובוגרי פלוגת המודדים
הארצישראלית 524 בצבא הבריטי – מעמודי התווך של מחלקת המדידות (פרוט בגוף הסיכום).
במדינת ישראל: בית הספר הגבוה למדידות (1974-1949); המגמה לגיאודזיה ולכרטוגרפיה
באונ' ת"א (1985-1971); בי"ס לטכנאי גיאודזיה במכון ויניק במקוה-ישראל (שנות ה- 70' עד 2000); לימודי גיאודזיה בטכניון;
לימודי גיאודזיה לעולים מבריה"מ (1992-1991). בסיכום – פרוט המורים והמרצים,
הבוגרים (רשימה לא מלאה), שינויים מבניים, נתונים מספריים ועוד.
תקופת המנדט
קורס המודדים הראשון
בארץ-ישראל נפתח ע"י "ועד הצירים לארץ ישר
אל"
במרץ 1920, לקראת העברת השלטון בארץ מהממשל הצבאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה למנדט
הבריטי. מטרת הקורס הייתה להכשיר מודדים יהודיים, שיחישו את מדידת הקרקעות בארץ
ישראל ורישומן, כדי לאפשר רכישת קרקעות ע"י יהודים. הקורס למודדים של ועד
הצירים, בהנהלת אפרים קראוזה, נמשך עד יולי 1920
והשתתפו בו כ- 30 תלמידים. כשהחלו מדידות הקדסטר ביולי
1920, התעלמה ממשלת המנדט מבוגרי הקורס של ועד הצירים, ואלו נותרו בחלקם מובטלים.
חלק מבוגרי הקורס, כ- 10 במספר, הועסקו ע"י מחלקת המדידות המקומית בירושלים,
שלוחה של מחלקת המדידות שישבה באותם ימים במושבה הזמני בעזה, והשתלבו בפרויקט
המיפוי העירוני של ירושלים. כוונה לפתוח קורס שני ע"י ועד הצירים לא מומשה,
כיוון שממשלת המנדט הציעה למועמדים שכר עלוב ותפקידים נחותים.
כשהחלה מחלקת המדידות
המנדטורית במדידות להסדר קרקעות, לא היה מעוגן בחוק מי מוסמך לבצע מדידות. במהלך
השנים, במסגרת הפקודות והתקנות שפרסמה ממשלת המנדט בנושא הקרקעות הייתה התייחסות
גם לסוגיה מי רשאי להיות מודד. פקודת הקרקעות 1928 קבעה כי מודד יכול להיות מודד
ממשלתי או מודד בעל רשיון. כדי להגדיל את מספר המודדים
ולקדם את המדידות חיברה הנהלת מחלקת המדידות מבחנים למודדים. גם מודדים פרטיים
שעברו את המבחנים הוכרו ע"י ממשלת המנדט כמודדים הרשאים לבצע מדידות לצרכי הקדסטר.
המודדים שעבדו במחלקת
המדידות היו גם מודדים שהגיעו מבריטניה וגם מודדים מקומיים. ככלל, בתקופת המנדט
היו רוב המודדים הבריטיים בארץ-ישראל בוגרי ביה"ס למדידות של חיל המהנדסים
המלכותי (ה- Royal Engineers). מיעוטם היו בוגרי
אוניברסיטאות בריטיות שקיבלו הכשרה כלשהי במחלקת המדידות הבריטית. לעומתם, הכשרת
מודדים ופועלי מדידה מקומיים לא הייתה עקבית. ב- 1 במרץ 1921 דיווח הנציב העליון,
הרברט סמואל, לשר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רציל,
שנמשכת הכשרת עובדים מקומיים, כנראה תוך כדי עבודת מדידות מעשית. ב- 3 במאי 1921
נדונה כוונה להפעיל בית-ספר למדידות, ואכן, בשנים 1923-1921 נערכו מספר קורסים
למדידות מטעם מחלקת המדידות ברח' יפו-ת"א. מנהל מחלקת המדידות, מייג'ור לֵי,
היה מנהל הקורס. מדריך השדה היה מצרי. בקורס הראשון השתתפו שלושה יהודים, שלושה
מוסלמים, שלושה נוצרים, שני ארמנים, ואדם נוסף – ספק ערבי ספק גרמני. סה"כ,
עד לסגירת ביה"ס ב- 31 במרץ 1923, הוכשרו בו 31 פועלי מדידה, מהם קיבלו 20
איש סיווג מקצועי והועסקו על-ידי מחלקת המדידות.
בדין וחשבון של מחלקת
המדידות מ- 1925 דווח על קשיים בהכשרת מודדים ושרטטים מקרב תושבי הארץ. כדי להתגבר
על בעיית כוח האדם הכשירה המחלקה בשנים 1925-1937 (עפ"י הדו"חות השנתיים
שלה) כ- 180 מודדים ופועלי מדידה, וכ- 20 שרטטים, ככל
הנראה רובם תוך כדי עבודה מעשית בשטח.
על הכשרת מודדים תוך
כדי עבודה מעשית ניתן ללמוד מספרו של המודד
משה שריר, "פרקי חיים". שריר התקבל לעבודה במחלקת המדידות המנדטורית
בתור מתלמד בנובמבר 1925. תחילה התאמן בשרטוט, ולאחר כחודשיים הועבר לעבוד בשדה.
הוא, ומתמחים נוספים, יהודים וערבים, פוזרו במחנות מדידה ברחבי הארץ. כל מתמחה
אומן על-ידי מודד מוסמך תוך כדי עבודה בשטח. תחילה למד את עבודת פועל המדידה
(העוזר למודד). לאחר מכן למד את עבודת המודד , וקיבל מפה או שתיים כעבודת נסיון. שריר מספר בספרו, כי לאחר כשנה של שרטוט מפות מצביות
"עלה בדרגה" ועבר להתאמן במחנה שעסק בטריאנגולציה. בסוף שנת 1927 כבר היה
מנהל מחנה מדידה.
בשנות ה- 40', במגמה
להאיץ את עבודת המדידות להסדר המקרקעין בארץ ישראל, פתח מנהל מחלקת המדידות, אנדרו מיטשל, בית ספר למודדים בג'נין, ואחר-כך בנצרת. בית
הספר בג'נין שנפתח בראשית 1942, התקיים כשנה, עד מרץ 1943. התלמידים למדו והתגוררו
באוהלים. הם למדו בעיקר מדידות לצרכי הקדסטר, ולמדו
לעבוד בשולחנית מדידה. למדו בו 35 תלמידים, רובם ערבים, ביניהם מהמשפחות הערביות
המפורסמות בא"י: נשאשיבי, אלחוסייני,
אלעלמי וברגותי. למדו בו 5-4 יהודים: ישראל סגל, לימים,
מנהל מחוז באר-שבע של מחלקת/אגף המדידות/מפ"י; יהודה אריכא ומיכאל אלישיב,
שעבדו אחר-כך במחוז ירושלים. עוד למד בביה"ס, בין אפריל ליוני 1942, אליהו
בית-צורי ז"ל, שיחד עם אליהו חכים התנקש, כלוחם לח"י, בלורד מוין בקהיר
והועלה שם לגרדום. תלמיד אחר, שלא סיים את הלימודים, היה משה לוי ז"ל, אחד
מ-ל"ה הלוחמים שנהרגו בדרך לגוש עציון.
בדצמבר 1944 נפתח
ביה"ס למודדים בנצרת. ביה"ס פעל 17 חודשים, והוכשרו בו עשרות
מודדים ופועלי מדידה. התלמידים הגיעו לביה"ס בעיקר מנצרת ומכפרי הסביבה, אך
גם מצפת, מעכו ומצפון השומרון. הם התגוררו באוהלים ולמדו גם הם מדידות לצרכי קדסטר.
לאחר סיום הלימודים הועסקו הבוגרים במדידות בצפון הארץ.
אחד מותיקי המודדים
במחוז נצרת, סובחי אבו-נחלה, סיפר כי בשנות ה- 40' היו
שלמדו מדידות בהתכתבות עם מכון בריטי בלונדון. הוא עצמו החל ללמוד כך בשנת 1944,
אך עם פתיחת בית-הספר בנצרת העדיף ללמוד בביה"ס.
הטכניון בחיפה,
שהלימודים בו החלו בשנת 1924, לימד גיאודזיה כאחד המקצועות במסגרת הפקולטה להנדסה
בנאית. הלימודים נועדו לשרת את מהנדס הבנייה בעבודתו. תכנית הלימודים הארבע-שנתית
כללה, בשנה השניה, לימודי גיאודזיה "נמוכה" ותרגילי מדידה בסדר גודל של
ארבע שעות בשבוע. בשנה השלישית למדו הסטודנטים חשבון תאום, אסטרונומיה ופרקים
בגיאודזיה מתקדמת. הטכניון לא הכשיר בתקופת המנדט מהנדסי גיאודזיה או מודדים בעלי רשיון, אך ממשלת המנדט אפשרה לבוגרים לגשת לבחינות הממשלתיות
לקבלת רשיון מודד מוסמך.
בוגרי הטכניון מתקופת
המנדט שעברו את הבחינות וקיבלו רשיון מודד
מוסמך (עפ"י רשימה חלקית שנעשתה ע"י פרופ' לזלי
שטוך בעזרת המודד בנימין ברמן): צבי בר-אדון, זהר
ברונר, בנימין ברמן (קיבל את הרשיון לאחר קום
המדינה), מרדכי (מרקוס) גייסלר, אלכסנדר כהן, אשר סולל
(שהיה אח"כ סגן מנהל מחלקת המדידות), מרדכי פולוס,
אריה שחם, אליהו שפַּק, אלישע שקרלבסקי.
בתקופת המנדט נקלטו
במחלקת המדידות מודדים שהיו מעמודי התווך של המחלקה לאחר קום המדינה. את לימודיהם
בתחומי הגיאודזיה והמדידות עשו רובם במזרח אירופה, אך גם בבלגיה וביוון. ביניהם:
בוריס גוסינסקי (מנהל מדור חישובים לאחר קום המדינה),
עמיאל רוזנשיין (לעתיד - מנהל ביקורת תכניות ומחלקת
שדה, שינה את שם משפחתו לאלעמי), צבי פדבה (לאחר קום המדינה היה מנהל ההסדר במדור שדה), צבי שפירא
(מנהל מחוז ירושלים), גולדשטיין (מנהל מחוז חיפה והצפון), ריבק
(מנהל מחוז תל-אביב), נתן פוטוריאן (מנהל מחלקות שדה
וביקורת תכניות), מ. קמינסקי (מנהל מדור טופוגרפיה) וארנשטיין (מנהל הסדר קרקעות).
מנחם עיני (לימים - מנהל הכרטוגרפיה) למד במצרים, ממנה הגיע ארצה. לאחר מלחמת
העולם השניה נקלטו במחלקת המדידות גם בוגרי יחידת המדידות 524 של הצבא הבריטי. את
לימודיהם בתחומי המיפוי עשו במחנות צבא במצרים. ביניהם היו ישראל סגל (לימים –
מנהל מחוז באר-שבע) וששון בן-חיים (ביקורת תכניות). בוגרים נוספים של יחידה 524
הגיעו למחלקת המדידות לאחר קום המדינה. ביניהם יוסף אלסטר (המנהל הראשון של
המחלקה במדינת ישראל), אשר סולל (המפקד השני של יחידת המיפוי הצבאי וסגן באגף
המדידות. היה גם בוגר הטכניון, בו סיים את הלימודים בשנת 1942), אורי צידון (מנהל
הדפוס), משה ארז (ראש מדור פוטוגרמטריה ואח"כ סגן המנהל), עזריאל מרקוזה
(החליף את ארז כראש מדור פוטוגרמטריה) ואחרים.
במדינת ישראל
לאחר קום המדינה יזם
מנהלה הראשון של מחלקת המדידות, יוסף אלסטר, את הקמת בית-הספר להכשרת מודדים. בית
הספר החל כחד-שנתי, והעניק לבוגריו תעודת מודד עוזר. לאחר שלוש שנים הפך
ביה"ס לדו-שנתי ונקרא ביה"ס הגבוה למדידות. בשנים האחרונות לקיומו היו הלימודים
בו תלת-שנתיים. כבי"ס גבוה למדידות העניק לבוגריו תעודת מודד מדופלם. לאחר
עבודה מעשית בת שלוש שנים ובחינה, הוענק רשיון מודד
מוסמך לבוגרים.
בית הספר הגבוה
למדידות נסגר בשנת 1974, שלוש שנים לאחר פתיחת מגמה לגיאודזיה ולכרטוגרפיה בחוג
לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. מטרת העברת הלימודים לאוניברסיטת תל-אביב הייתה
להעניק מעמד אקדמאי לבוגרי לימודי המדידות. עם זאת, ראוי לציין כי בוגרי המגמה
באוניברסיטת תל-אביב לא היו מהנדסים, אלא קיבלו תואר במדעי הרוח והייתה להם זכות
לגשת לקבלת רשיון מודד לאחר שנתיים של התמחות (סטאז').
עם סגירתה של המגמה
לגיאודזיה וכרטוגרפיה באוניברסיטת ת"א בשנת 1985 נותר הטכניון מוסד אקדמאי
יחיד בו לומדים גיאודזיה בישראל. הטכניון מכשיר מהנדסי מיפוי וגיאו-אינפורמציה
לתואר ראשון (BSc)
במסלול ארבע-שנתי ובוגרי מסלול תלת-שנתי במיפוי ובגיאו-אינפורמציה. קיימים מסלולי
המשך לתואר שני (MSc)
ושלישי (PhD) במקצועות אלו.
בין שנות ה- 70' לשנת
2000 פעל בית-ספר לטכנאי גיאודזיה ב"מכון ויניק" שבמקווה-ישראל (תחילתו,
בשני המחזורים הראשונים, הייתה במבנה ביה"ס הגבוה למדידות בחולון). התמיכה
המקצועית לביה"ס ניתנה לו ע"י אגף המדידות/מפ"י, והתמיכה הכספית –
ע"י ביה"ס החקלאי מקווה ישראל. ביה"ס נסגר בשל חוסר מועמדים
בשנותיו האחרונות, זאת בשל האטרקטיביות הנמוכה של מעמד טכנאי המדידה.
הגיאודזיה נלמדת כיום
גם כאחד המקצועות במגמת ההנדסה האזרחית
במכללות ובבתי ספר מקצועיים בפיקוח של מה"ט (המכון
הממשלתי להכשרת בטכנולוגיה ובמדע).
ראוי לציין את חשיבותם
של מוסדות החינוך שהוזכרו לעיל (ושיפורטו להלן): בוגריהם הגיעו למחלקת/אגף
המדידות/מפ"י, נקלטו במדורים/במחלקות/בתחומים השונים בָּארגון (תחום שדה,
חישובים, פע"מ, ה"ק, כרטוגרפיה ופוטוגרמטריה), והיו ומהווים בו עמודי תווך. חלק מהבוגרים
הפכו להיות מנהליו. בוגרים אחרים נקלטו במוסדות אחרים כמו קק"ל, חברת החשמל,
עיריות ומועצות מקומיות ואזוריות. אחרים נקלטו בשוק הפרטי, וכולם תרמו ותורמים
לפיתוחה של מדינת ישראל, במדידות ובמיפוי.
בית הספר הגבוה למדידות
בית הספר להכשרת
מודדים נפתח בדצמבר 1949, בתמיכת משרד העבודה (מחלקת המדידות הייתה כפופה לו באותם
ימים), כשהתעורר צורך דחוף בהכשרת כוח אדם מקצועי למיפוי במדינת ישראל המפתחת.
תנופת הבנייה הגדולה עבור העולים החדשים, פיתוח תשתית להתיישבות, לתעשייה, למערכת
הכבישים במדינה וכו', וכן סיפוק צרכי מערכת הביטחון, הצריכו כוח עבודה שימפה את
הארץ. באותה העת, לאחר מלחמת השחרור, היה מחסור רב במודדים בעלי הכשרה מתאימה –
סה"כ כ- 140 מודדים בעלי רישיון. את הקמת בית-הספר יזם יוסף אלסטר, המנהל
הראשון של מחלקת המדידות לאחר קום המדינה.
בית הספר נפתח במחסני
מע"צ ברחוב קראוזה בחולון, סמוך לבית-הספר החקלאי
"מקווה-ישראל". הוא היווה מוסד ראשון שאיפשר
מסגרת ומערכת לימוד שיטתיים של מקצוע המדידות בארץ. אמנם גם הטכניון לימד
גיאודזיה, אך באותה עת (עד 1954) רק כאחד המקצועות בפקולטה להנדסה אזרחית, וללא
תעודת מודד כלשהי.
בשנתיים הראשונות
לקיומו של בית-הספר למדו בו התלמידים במחזורים בני שנה. בשנת 1952 הפך בית הספר ל"ביה"ס הגבוה למדידות". אז גם עבר למשכנו
החדש בתל-גיבורים שבחולון. הלימודים הפכו להיות דו-שנתיים, וביה"ס הפך לבעל סמכות
להכשיר מודדים לקראת בחינות לקבלת רישיון מודד מוסמך. במתכונת זו נמשכו הלימודים
עד שנת 1964. בשנת 1965 הפכו הלימודים להיות תלת-שנתיים, מתוך כוונה להעלות את רמת
הלימודים בתחום הגיאודזיה. סך כל שעות הלימוד בשלוש השנים עמד על כ- 3,600. עם
סיום שלוש שנות הלימודים ועמידה בכל הבחינות, היה על התלמידים להגיש עבודת דיפלומה
באחד מנושאי הלימוד הראשיים (גיאודזיה, מתמטיקה, הנדסה) ולעמוד בבחינת דיפלומה.
התמחות בעבודה מעשית (במשך שלוש שנים לבוגרי שנתיים של לימודים, ושנתיים לבוגרי
שלוש שנות לימוד) הקנתה לבוגרים את הזכות לגשת לבחינות לקבלת רישיון מודד מוסמך.
המועצה להשכלה גבוהה
לא הכירה בביה"ס הגבוה למדידות כמוסד אקדמאי. לפיכך, סגר המנהל השני של מחלקת
המדידות, ד"ר רון אדלר, את בית הספר בשנת 1974. ד"ר אדלר, שגם שלל את
התפיסה שמשרד ממשלתי
יפעיל וינהל מוסד להשכלה גבוהה, יישם את הכוונה לשלב את בית הספר באוניברסיטת
תל-אביב, בה נפתחה בשנת 1971 מגמה לגיאודזיה וכרטוגרפיה.
בינואר 1970 פרסם
אלסטר ב"עבודה וביטוח לאומי", ירחון משרד העבודה, מידע על מספר בוגרי
בית הספר הגבוה למדידות, במסגרות השונות של קיומו, מ- 1949 עד 1969. 144 תלמידים
סיימו את הקורס השנתי (בשנים 1952-1949), 196 תלמידים סיימו את הקורס הדו-שנתי
(בשנים 1964-1953), ובשנים 1969-1965 סיימו 65 תלמידים את הקורס התלת-שנתי.
סה"כ, עד 1969, סיימו 305 תלמידים את לימודי הגיאודזיה בבית הספר הגבוה
למדידות בחולון.
שלושת האנשים שקבעו את
אופי בית-הספר למודדים לאורך שנות קיומו היו מר אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, ושני
המרצים הראשיים ללימודי גיאודזיה, משה רינג ויוליאן פמיליאר,
שעלו מפולין לאחר קום המדינה. אלסטר לימד אסטרונומיה ותחיקת המדידות. מורים נוספים
שלימדו בביה"ס החל משנתו הראשונה, היו בוריס גוסינסקי, שלימד חישובים
גיאודטיים; אליעזר שישא, שהיה המורה למתמטיקה; משה ארז, שלימד פוטוגרמטריה; גאול מכליס, שהיה גם כדורגלן מכבי תל-אביב ושחקן נבחרת ישראל, לימד
שרטוט; אלכסנדר לוי שהיה מזכיר ביה"ס מיום הקמתו ועד ליום סגירתו. במחזורים
הראשונים הוא לימד את העולים החדשים עברית, ועודד אותם לדבר בשפה זו. מאוחר יותר
הצטרפו מורים נוספים: ד"ר רון אדלר שלימד גיאודזיה (גיאודזיה פיזית וגיאודזיה
גבוהה); את ארז החליף לעתים עזריאל מרקוזה ומאוחר יותר גם מוסא סבן; פרופ' נפתלי
קדמון לימד
כרטוגרפיה באמצע שנות ה- 50';
פרופ' שיינברג מהטכניון לימד על מכשירי מדידה, עקיבא פלכסר לימד גיאולוגיה. היו גם מרצים נוספים, חלקם ממחלקת
המדידות וחלקם מגופים אחרים, כמו תה"ל, המכון המטאורולוגי , המערכת המשפטית
ועוד.
בשנתיים-שלוש הראשונות
למדו בכל מחזור כ- 50 תלמידים, רובם עולים חדשים. הם חולקו לשתי כיתות עפ"י
ידיעת השפה. כיתה אחת כללה תלמידים יוצאי עירק ברובם,
איתם למדו חיילים משוחררים. לימד אותה רינג בעברית, שאותה ידע לא בצורה מושלמת.
הכיתה השנייה כללה דוברי בולגרית וגרמנית, שלמדו אצל פמיליאר.
פמיליאר לא ידע עברית, והרצה ברוסית מתובלת בפולנית
ובגרמנית. בשל אישיותו וצורת הלימוד שלו, הבינו אותו התלמידים. כשהפך ביה"ס
לדו-שנתי לימד פמיליאר גיאודזיה בעיקר בשנה הראשונה, ורינג לימד גיאודזיה גבוהה וכרטוגרפיה בשנה השנייה. תוך כדי
היותו מרצה בביה"ס, השלים פמיליאר את לימודי הדוקטורט.
מאוחר יותר הצטמצם
מספר התלמידים בשנתון לכ- 20 איש. תוכנית הלימודים כללה לימודים תיאורטיים ואחריהם
לימודים מעשיים, שהתקיימו בשטחים פתוחים ומבונים סמוך לבית-הספר. ביה"ס שם
דגש מיוחד על המדידות המעשיות בשטח ועל הכרת מכשירי המדידה. בלימודים המעשיים למדו
התלמידים להשתמש במכשירי המדידה הנפוצים: שולחנית, תיאודוליטים,
מאזנות, מדי שיפוע וסרטי מדידה. המתרגלים בשדה היו, בשנים הראשונות, שמואל לוין וצבי שנבך, שניהם בוגרי שנת הלימודים הראשונה. אחריהם
תרגלו את התלמידים מרדכי רוזנבאום, יצחק כזום ואליעז שלומי.
עם סיום הלימודים בבית
הספר נקלטו חלק מהתלמידים במחלקת המדידות. חלקם הגיע למדור שדה ועבדו כמודדים.
אחרים הגיעו למדורים אחרים: חישובים, טופוגרפיה, פע"מ (פיקוח על המדידות)
והסדר קרקעות. גם חלק מאלה שהגיעו לשדה עברו עם הזמן למדורים האחרים במחלקת
המדידות. הידע שרכשו בשדה הועיל להם בעבודתם במדורים החדשים. חלק מהם עבר לאחר
מספר שנים לשוק הפרטי. הבוגרים האחרים של ביה"ס, שלא הגיעו למחלקת המדידות,
נקלטו בשוק הפרטי ובמוסדות ציבוריים, כמו עיריות, הקרן הקיימת, תה"ל,
מע"צ, סולל-בונה ועוד.
חלק ניכר מטובי העובדים במחלקת המדידות היו בוגרי
ביה"ס למדידות. במחזור הראשון סיימו, בין היתר, ציון שתרוג (שהגיע לתפקיד
מנכ"ל מפ"י), יוסק'ה משולם (שהגיע לתפקיד ראש
תחום שדה), פליקס מזרחי (שמילא תפקידים רבים במפ"י, ביניהם ראש תחום שדה,
האחראי על הגבולות וקמ"ט יו"ש ואזח"ע),
צבי שנבך (הראשון שביצע מדידות בשיטת האיזון המדוייק
לאחר קום המדינה), שמואל לוין (סגן המודד המחוזי
בת"א), מרדכי רוזנבאום, אלי פלד (לימים מנהל מדור
טופוגרפיה), ישראל בריק (שהיה מנהל הפיקוח על המדידות), רודי גולדנברג (מנהל מרחב
ת"א), מרקו פנקס (לימים מנהל הארכיון). במחזור השני סיימו שמחה דורון (שהגיע לתפקיד מנהל גף חישובים), יענקל'ה הורן (לימים ראש גף פע"מ), שמעון נסטור (לימים
ראש מדור מיפוי הנדסי בתחום שדה), אשר חאיק (לימים ראש
תחום הסדר קרקעות), יצחק כזום (לימים ראש מדור תכנון), סרג'ו
דוייב (בתפקידו האחרון: ראש תחום רפרודוקציה
כרטוגרפית), יוסף שטנר ואברהם בויקו
(שניהם היו אח"כ מנהלי מרחב ת"א), ישראל קטלן (עבד בחישובים), יוסף סבי
(לימים כרטוגרף בכיר, כיום מעדכן, כגמלאי, מפות סימון שבילים), יחזקאל יתים (עובד בכיר בשדה), יהושע שרף (פוטוגרמטריה), שלומית שמאי
(הסדר קרקעות). במחזור השלישי סיימו אברהם אביבי (שהיה מודד מחוזי בנצרת ובחיפה),
צבי רחמים (מנהל התכנון), דוריס שהרבני (הייתה סגנית מנהל מדור חישובים), אברהם
מור, מוסא סבן (ראש מדור פוטוגרמטריה), יהושע שרף ולוצ'יה
פארן (לימים ראש גף מידע למודדים). במחזור הרביעי למדו חיים מרקוביץ' (שהיה מנהל
מדור טופוגרפיה, ראש תחום ממ"ג ומנהל ביה"ס לטכנאי גיאודזיה), יהושע
לוקס (ראש תחום פוטוגרמטריה). במחזורים מאוחרים יותר למדו בביה"ס משה קפלן
(לימים ראש תחום שדה ומנהל מרחב נצרת), מאיר סלומון (לימים מנהל הטופוגרפיה),
גיורא גולוד (סמנכ"ל למידע ומיפוי), אמנון ליפשיץ (היה קמ"ט אזח"ע), מרטין צווילינג (מנהל
מרחב ת"א), עדינה הופמן (גפני) (לימים רכזת ועדת מכרזים וספרנית
מפ"י), כרמלה שנצר (ראש תחום שרותי ארכיון ומידע). איתם ואחריהם סיימו את
הלימודים עוד רבים וטובים.
חלק מבוגרי ביה"ס השתלב במגזר הפרטי. חלק ניכר מהם
עומדים בראש המשרדים הפרטיים הגדולים למדידות, ביניהם אלי פלד, יוסי קראוס (כיום
ראש אגודת המודדים), משה פלוס, יוסף הלפרין, מנחם קופרמן, נתן דותן ואחרים.
ביה"ס לטכנאי גיאודזיה ב"מכון ויניק" במקווה-ישראל
במקביל להפסקת קליטת
מחזורים חדשים לבית-הספר הגבוה למדידות בתל-גיבורים, הוחלט במה"ט
(המכון להכשרה טכנית במשרד העבודה) לפתוח בתל-גיבורים קורסים להכשרת טכנאי
גיאודזיה. מחלקת המדידות קיבלה על עצמה את ניהול בית-הספר, וניהל אותו יוסף אלסטר,
המנהל הראשון של מחלקת המדידות, שפרש בינתיים לגמלאות. המחזור הראשון נפתח
באוקטובר 1971 ונמשך כשנה ושלושה חודשים. אחריו נפתח קורס נוסף בתל גיבורים, ובשנת
1974/5 נסגר ביה"ס לכשנה. לאחר פנייה להנהלת
ביה"ס החקלאי מקווה-ישראל, נענתה זו ברצון, וקלטה את ביה"ס לטכנאי
גיאודזיה במסגרת מכון "ויניק", ע"ש מאיר ויניק, שהיה המורה הראשון
במקווה-ישראל לתורת הקרקע. המחזור הראשון לטכנאי גיאודזיה במכון "ויניק"
החל באוק' 1976 (שנת הלימודים תשל"ז). הלימודים
בכל מחזור נמשכו שנת לימודים אחת. מאז מעברו ל"מכון ויניק" השתייך
ביה"ס אדמיניסטרטיבית למקווה-ישראל. עם זאת, את התמיכה המקצועית לביה"ס
נתן אגף המדידות, שהפך למרכז למיפוי ישראל, תחת המטרייה של מה"ט.
עם המעבר למקוה-ישראל מונה חיים מרקוביץ
מאגף המדידות לתפקיד המנהל.
לבוגרי ביה"ס
הוענקה תעודת טכנאי מדידות עם סיום הלימודים, לאחר שהגישו עבודת גמר והגנו עליה
בפני ועדת הסמכה (זו כללה את עובדי אגף המדידות גרשון שטינברג
ויאיר גולדמן, את דן שרני מהטכניון, ואת מנהל
ביה"ס, חיים מרקוביץ). התעודה הוענקה לבוגרים
ע"י משרד העבודה. בכך התאפשרה לבוגרים הזכאות להירשם בספר ההנדסאים והטכנאים
במשרד העבודה.
רוב המורים בבית-הספר
היו אנשי אגף המדידות/המרכז למיפוי ישראל, בעיקר במקצועות הגיאודטיים. במשך הזמן
נוספו מרצים מהטכניון ומאוניברסיטת תל-אביב. המורים למקצועות הכלליים כמו מתמטיקה,
אנגלית, גיאוגרפיה ועוד, היו מורים מסגל ההוראה של מקווה-ישראל. עובדי המרכז לימדו
את המקצועות הבאים: מרקוביץ לימד תחיקה וקדסטר, ציון
שתרוג לימד תמחיר, יאיר גולדמן ואחריו דן שרני לימדו
גיאודזיה, שמחה דורון תירגל חישובי גיאודזיה. מוסא סבן
לימד פוטוגרמטריה. כרמלה שנצר לימדה פרצלציה (תצ"ר)
ותקופה קצרה גם חוקה. המתרגל בשדה היה יענקל'ה הורן,
ואחריו – שמואל חודורוב. אמנון וקסלר לימד שדה ושרטוט.
בשנים האחרונות לימד יואל שוורץ הנדסת כבישים ובניין. המרכז למיפוי ישראל
סיפק לבית הספר גם מכשירי מדידה וציוד נוסף. הלימודים
המעשיים נעשו בשטח ביה"ס.
במשך שנות קיומו של
ביה"ס, עד שנת 2000, למדו מדידות ב"מכון ויניק" 407 תלמידים.
התלמידים הגיעו אליו ממוסדות ציבוריים כמו חברת החשמל, הקרן הקיימת לישראל,
סולל-בונה, משרדי ממשלה ועיריות. היו גם תלמידים שהגיעו באופן עצמאי. עם סיום
הלימודים חזרו התלמידים למוסדות מהם הגיעו. חלקם יצאו למגזר הפרטי, וחלקם הגיעו
לאגף המדידות/מפ"י. הלימודים לקבלת תעודת טכנאי מדידות כללו 1800 שעות, כולל
פרויקט הגמר.
מלבד הלימודים לקבלת
תעודת טכנאי המדידות, נשלחו ע"י אגף המדידות לביה"ס 79 עובדים להשתלמות
מקצועית במקצועות הגיאודטיים. הלימודים נערכו פעם בשבוע, ובסה"כ כללו כ- 560
שעות. מדי שנה נשלחו מספר תלמידים. זאב קולר, שהיה הממונה על ההדרכה באגף, שלח
לביה"ס עובדים ממחלקות חישובים, פוטוגרמטריה, הסדר קרקעות והפיקוח על
המדידות. גם פועלי מדידות ממחלקת שדה יצאו להשתלמויות.
חיים מרקוביץ ניהל את ביה"ס 25 שנה, עד שנת 1999. החליף אותו
ד"ר דן שרני, שניהל אותו עד לסגירתו ביולי 2000.
לביה"ס, שבמחזוריו הראשונים למדו בו כ- 30 תלמידים למחזור, נרשמו בשנים
האחרונות כ- 10 תלמידים למחזור. המוסדות הפסיקו לשלוח תלמידים, ולא היו כמעט
מועמדים שבאו ביוזמתם. כשנתיים-שלוש לפני סגירת ביה"ס הכינו ד"ר שרני ויאיר גולדמן תוכנית לימודים מעודכנת, שהייתה אמורה
להכין את התלמידים לקבלת תואר הנדסאי. התכנית החדשה כללה לימוד תוכנות מתקדמות, GIS ו- GPS. הרעיון לקבלת תואר
ההנדסאי לא הגיע לכלל ביצוע. במחזור הלימודים האחרון בשנת 2000 למדו בביה"ס 6
תלמידים. בשל המספר המועט של התלמידים הוחלט על סגירת בית-הספר.
המגמה לגיאודזיה וכרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב
בשנת 1971 נפתחה המגמה
לגיאודזיה וכרטוגרפיה במסגרת החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. המגמה החדשה
החליפה את בית הספר הגבוה למדידות, שנסגר סופית בשנת 1974, עם סיום מחזור הלימודים
האחרון בו. מאז, הוכשר כח האדם הגיאודטי בישראל ברמה
אקדמאית בלבד, בטכניון ובאוניברסיטת תל-אביב. המטרה הייתה לקדם את ההכשרה של הגיאודטים במדינה ולהביאה לרמה אקדמאית מלאה, כנהוג במדינות
אחרות.
בעשור הראשון לקיומה
(1981-1971) הכשירה המגמה לגיאודזיה וכרטוגרפיה למעלה מ- 200 בוגרים. מנהל המגמה
היה פרופ' פנחס יואלי, שלימד
גיאודזיה וכרטוגרפיה. אחריו ניהל את המגמה פרופ' אברהם פרלמוטר. ד"ר משה ארז
לימד פוטוגרמטריה. ד"ר רון אדלר לימד כרטוגרפיה ומקצועות נוספים. אינג' אורי
שושני לימד קדסטר. פרופ' ירח דויטשר
לימד תורת
המדידה, גיאודזיה גיאומטרית, יישומי מחשב בגיאודזיה, מיפוי אוטומטי. פרופ' חיים פפו לימד אסטרונומיה. פרופ' אברהם פרלמוטר לימד את תורת
המדידה. ד"ר יוסף פוראי וד"ר דן שרני לימדו
אסטרונומיה. ד"ר גרשון שטינברג תרגל גיאודזיה.
פרופ' אמציה פלד, אלי שלומי וציון שתרוג תרגלו מדידות בשדה. מורים מהחוג
לגיאוגרפיה לימדו מתימטיקה, סטטיסטיקה, גיאומורפולוגיה,
גיאולוגיה וידיעת הארץ.
בשנת 1981 נסגרה המגמה
בשל בעיית תקציב. היא נפתחה מחדש באוקטובר 1982 עפ"י החלטה מפורשת של
ות"ת (הועדה לתכנון ותקציב של המועצה להשכלה גבוהה). עם פתיחתה מחדש מונו בה
חברי סגל מן המניין: ראש המגמה פרופ' פנחס יואלי, פרופ' אברהם פרלמוטר, פרופ' אמציה
פלד וד"ר יוסף פוראי. נוסף להם גם ד"ר יהודה ארדיטי מהמחלקה למתמטיקה.
בשנים 1986-1985 היה
פרופ' פלד ראש המגמה.
עם פתיחתה של המגמה
מחדש עודכנה גם תוכנית הלימודים, ונוספו
בה נושאים מתקדמים כמו גיאודזיה לויינית, חישה מרחוק,
עיבוד תמונה במחשב, ועוד. בנוסף, נרכשו למגמה מכשירים חדשים כמו תיאודוליט הנדסי
חדש, מאזנות, מד-טווח אלקטרו-אופטי וציוד נוסף. לאחר פתיחתה למדו במגמה עוד שני
מחזורים, בני כ- 25 תלמידים כ"א. מחזור שלישי כבר לא נפתח. האוניברסיטה דרשה
כי המועצה להשכלה גבוהה ואגף המדידות יתקצבו את לימודי הגיאודזיה. המועצה להשכלה
גבוהה סרבה לתקצב את לימודי המגמה, ולמרות הביקוש הגבוה
ומספר גבוה של נרשמים, סגרה האוניברסיטה את המגמה ואיפשרה
רק לשני המחזורים שהחלו את לימודיהם – לסיימם. בספטמבר 1986 (שנה"ל
תשמ"ו) נסגרה המגמה סופית.
ראוי לציין, כי במשך
השנים בהם הייתה המגמה לגיאודזיה וכרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב פעילה, היא סיפקה
את עיקר המודדים לאגף המדידות. בין הבוגרים שהגיעו לאגף: שוקה כרמלי (כיום מנהל
מרחב ירושלים), משה רוזנבלום (ראש אגף שדה), יצחק פבריקנט
(ראש אגף ה"ק), יוסי מלצר (המשיך לתואר שני
בטכניון, כיום הינו ראש תחום מחקר). גם מודדים מוסמכים למדו במגמה, כדי לקבל תואר
אקדמאי: ציון שתרוג (שהיה אח"כ מנכ"ל מפ"י), גיורא גולוד
(סמנכ"ל למידע ומיפוי במפ"י) ויאיר גולדמן (יועץ במפ"י) למדו לתואר
הראשון בשנים 1971-1974, ואח"כ המשיכו לתואר השני.
לימודי גיאודזיה בטכניון
מאז היווסדו של
הטכניון בשנת 1924 למדו הסטודנטים גיאודזיה כחלק מתכנית הלימודים של הפקולטה
להנדסה בנאית. הטכניון לא הכשיר עד שנת 1954 מהנדסי גיאודזיה או מודדים בעלי
רישיון. בשנה זו, במסגרת ארגון מחדש בטכניון, הסתיימו לימודי המחזור הראשון שלמד
במתכונת חדשה בפקולטה להנדסה בנאית (ששינתה אחר-כך את שמה להנדסה אזרחית). בפקולטה
הונהגה מתכונת לימודים בארבע מגמות: הנדסת מים, קונסטרוקציות, כבישים וקרקע,
וגיאודזיה. בכל ארבע המגמות נלמדו קורסים בסיסיים זהים וקורסי התמחות ספציפיים
למגמה. במסגרת תכנית הלימודים במגמה לגיאודזיה נלמדו מקצועות חדשים, כמו
פוטוגרמטריה, קדסטר, תחיקת המדידות, גיאודזיה
"גבוהה", היטלי מפות וכו'. במחזור הראשון, שסיים את לימודיו בשנת 1954,
למדו במגמה לגיאודזיה חמישה סטודנטים בלבד. לימודי הגיאודזיה במתכונת זו נמשכו עד
שנת 1970. הבוגרים קיבלו את התואר מהנדס בניין וקיבלו אישור על לימודיהם במקצועות
הגיאודטיים. לאחר התמחות בת שנתיים קיבלו את התואר מודד מוסמך.
בשנת 1971 נפתח
בטכניון, במסגרת הפקולטה להנדסה אזרחית, מסלול ארבע-שנתי להנדסה גיאודטית, ובשנות
ה- 80' נפתח גם מסלול תלת-שנתי ללימודי הגיאודזיה. בשנת 2005 שונו שמות
המסלולים להנדסת מיפוי וגיאו-אינפורמציה (המסלול הארבע-שנתי) ולמיפוי
וגיאו-אינפורמציה (המסלול התלת-שנתי). הלימודים לתואר הראשון (BSc) כוללים בנוסף למקצועות היסוד הטכניוניים (מתימטיקה, פיסיקה וכד') את כל הבסיס לתחום המיפוי
והגיאו-אינפורמציה: יסודות המיפוי והמדידה, חשבון תאום, פוטוגרמטריה, כרטוגרפיה,
יישומי מחשב בגיאודזיה, מסדי נתונים גיאו-מרחביים, מבוא למיפוי ממוחשב וממ"ג,
מבוא לגיאודזיה, גיאודזיה מתימטית, תחיקת המדידה, קדסטר
וניהול מקרקעין, וכן מעבדות מדידה ומחנות מדידה בקיץ. לאחר מכן, על הסטודנט לבחור
בשרשרת התמחות בתחום המדידות הגיאודטיות וההנדסיות (רשתות בקרה גיאודטיות, מדידות GPS, מדידות בהנדסה ותעשיה, ועוד), או לחילופין, שרשרת התמחות בתחום
המיפוי והמידע המרחבי (קליטה ועיבוד של מידע ממפות, עיבוד תמונה לצרכי מיפוי,
מודלים ספרתיים של פני השטח, מערכות מידע גיאוגרפי, יישומים במיפוי פוטוגרמטרי ועוד). קיימת אפשרות לבחור בהמשך מקצועות נוספים
במגוון רחב, כגון: מיפוי ימי, כרטוגרפיה נושאית, טריאנגולציה אווירית, מדידות
אסטרונומיות, חישה מרחוק לכרטוגרפיה, פוטוגרמטריה ספרתית, גיאודזיה פיזית, ועוד.
ממוצע הבוגרים השנתי
גדל מאז החלו הלימודים במתכונת החדשה. בשנים 1984-1974 סיימו קרוב ל- 10 בוגרים
מדי שנה בממוצע (בשנת 1974 סיים את לימודיו המחזור שהחל את לימודיו בשנת 1971);
בשנים 1995-1985 סיימו קרוב ל- 20 בוגרים מדי שנה בממוצע; בשנים 2005-1995 סיימו
בממוצע 35 בוגרים את לימודיהם מדי שנה. בשנת 2005 החלו את הלימודים 45 סטודנטים.
במקביל מתקיימים
בטכניון גם לימודים לתואר השני (MSc);
מוסמך למדעים בהנדסת מיפוי וגיאו-אינפורמציה ומוסמך למדעים במדעי המיפוי
והגיאו-אינפורמציה. בשנת 2005 רשומים בטכניון כ- 20 משתלמים לתואר השני וכ- 15 משתלמים לתואר השלישי (PhD)
בכל תחומי המיפוי והגיאו-אינפורמציה. עד כה סיימו לא מעט את לימודי הדוקטורט
בטכניון בתחום הגיאודזיה, וניתן לציין, כי קיימת בשנים האחרונות מגמה של עליה
במספר הסטודנטים לתארים גבוהים בגיאודזיה.
מבין המרצים שלימדו
ומלמדים גיאודזיה בטכניון: פרופ' שיינברג, מרדכי גייסלר, פרופ' לזלי שטוך,
פרופ' חיים פפו, פרופ' פנחס יואלי, פרופ' בנימין שמוטר , פרופ' אברהם פרלמוטר, נסים ברדז'יק,
ד"ר עוזי אתרוג, ד"ר גלעד אבן-צור וד"ר דן שרני.
אינג' אורי שושני (מלמד קדסטר ותחיקת המדידה). מבין
עובדי מפ"י לימדו ומלמדים בטכניון, לאורך השנים, המנהל הראשון - יוסף אלסטר;
המנהל השני – ד"ר רון אדלר (לימד כרטוגרפיה ואסטרונומיה); ד"ר יוסף
פוראי (אסטרונומיה וגיאודזיה פיזית), ד"ר משה ארז וד"ר יורי רייזמן
(שניהם לימדו פוטוגרמטריה); ד"ר גרשון שטיינברג (מלמד פרוייקטים
גיאודטיים וסמינר גיאודטי); יוסף מלצר (מלמד מדידות); ד"ר אלנה אוסטרובסקי
(מלמדת גיאודזיה פיזית).
פרופ' ירח דויטשר, לשעבר עובד מפ"י, הינו היום ראש היחידה להנדסת
תחבורה וגיאו-אינפורמציה.
מבין עובדי מפ"י
ומנהליו שסיימו לימודיהם בטכניון: המנהל השני, ד"ר רון אדלר, למד לתואר שלישי
בשנים 1970-1968. המנהל הרביעי, אביאל רון ז"ל, היה בוגר המחזור הראשון בפקולטה
להנדסה גיאודטית. את לימודיו סיים בשנת 1974. המנהל הנוכחי, חיים סרברו, סיים את
לימודי התואר הראשון והשני בטכניון. עובדים נוספים שהינם בוגרי הטכניון: אינג'
אורי שושני (לשעבר אחד משלושת סגני המנהל), פרופ' ירח דויטשר
(לשעבר מנהל מחלקת חישובים ואוטומציה), ד"ר גרשון שטיינברג (המדען הראשי) בעל
שלושה תארים מהטכניון, משה בנחמו (ראש תחום קדסטר תלת-מימדי, בעל שני תארים
מהטכניון), יוסי מלצר (ראש תחום מחקר, תואר שני בטכניון), יוחנן גביש (ראש אגף
ממ"ג כרטוגרפי), פרופ' אשכנזי (עבד במפ"י במחלקת חישובים), קלאודיה אבלגון (מנהלת מחלקת מידע למודדים) ועינת סלמון (תחום שדה).
לימודי גיאודזיה לעולים מבריה"מ
בין אפריל 1991 לאפריל
1992 נערך קורס הסבה לגיאודזיה לעולים מבריה"מ, מהנדסים בתחומי הגיאולוגיה,
הגיאופיזיקה, ההידרוטכניקה ועוד. הקורס נפתח ביוזמת
פרופ' יובל נאמן, שהיה שר האנרגיה והתשתית, המדע והטכנולוגיה; הטכניון והמרכז
למיפוי ישראל. הקורס נועד לאפשר לבוגריו הסבה מקצועית לגיאודזיה. הלימודים התקיימו
בתל-אביב, ונדדו ממוסד למוסד: מכון הנפט, מכללת "שנקר" וביה"ס
האקסטרני "מישלב". הקורס נוהל על-ידי
ד"ר גרשון שטיינברג וד"ר דן שרני (כולל הכנת
תכנית הלימודים, שהייתה במתכונת לימודי החובה בגיאודזיה, הנדרשים לתואר בהנדסה
גיאודטית). פרופ' ירח דויטשר מהטכניון פיקח על תוכנית
הלימודים. המרצים בקורס היו מהטכניון וממפ"י. את
הקורס התחילו 35 תלמידים, וסיימוהו 24. ששה מהם שולבו במחלקות השונות במפ"י:
לריסה ווזנסנסקי – כיום בלשכת הסמנכ"ל לקדסטר;
גנדי רונין בפע"מ; לובה קגנסקי
וגנדי שליין בחישובים; נטליה ירמולניק במרחב חיפה
והצפון; פנחס בן דניאל (פרש לגמלאות מהשדה).
מקורות:
1.
גביש
דב: קרקע ומפה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ב (1991).
2. גביש דב: מודדים ב"ריץ'-רץ', מדיתון
(בטאון אגף המדידות) 13, תשרי תשמ"ז,
1986.
3. אלסטר
יוסף, אינג': בית הספר הגבוה למדידות. עבודה וביטוח לאומי (ירחון משרד
העבודה), 15 ינואר 1970.
4. פלד
אמציה, ד"ר: האם הגיעו לימודי הגיאודזיה בישראל לקו האדם? מדיתון 11, תשרי תשמ"ו, 1985.
5. שתרוג
ציון: זכרונות מהמחזור הראשון בבית הספר
למדידות (מאמר שנכתב למפגש ותיקים ביוני 2001).
6.
ראיונות עם חיים מרקוביץ' ושמחה דורון (ראה באתר).
7 . שיחות
בע"פ עם: ד"ר רון אדלר, ציון שתרוג (שניהם מנהלי מפ"י לשעבר),
ד"ר יוסף פוראי (סמנכ"ל לגיאודזיה), משה רוזנבלום (ראש אגף שדה),
פרופ' אמציה פלד (לשעבר מנהל
המגמה לגיאודזיה וכרטוגרפיה באונ' תל-אביב), ד"ר דן שרני
(לימד באונ' תל-אביב ובטכניון, והיה מנהל מכון
"ויניק" בשנותיו
האחרונות), פרופ' ירח דויטשר (ראש היחידה להנדסת
תחבורה וגיאו-אינפורמציה בטכניון), פרופ' פנחס יואלי, פרופ' לזלי
שטוך,
פרופ' חיים פפו (לימדו בטכניון), ד"ר גדעון כץ (לשעבר מנהל
ביה"ס החקלאי "מקוה-ישראל"), גב' אביבה קליגר (מזכירת "מקוה-ישראל"), מר
אהרון נהרי, תחום מחקר
במפ"י.
8. מסמכים של ביה"ס הגבוה למדידות ומכון
"ויניק".
© המרכז למיפוי ישראל
2007 כל הזכויות שמורות