מחלקת המדידות המנדטורית וגבולות א"י
סיכום: חיליק הורוביץ וישראל לוגר
מבוא: תמצית הפעילות של אנשי מח' המדידות ב- 3
קווי הגבול של א"י בתק' המנדט;
קווי
הגבול עם מצרים, עם עבר הירדן ועם המנדט הצרפתי בסוריה-לבנון – תהליך קביעתם,
הסטטוס של כל אחד מהקווים, ופעילות עובדי מח' המדידות לסימונם
או תחזוקתם.
מבוא
שלושה קווי גבול נקבעו
בין ארץ ישראל לשכנותיה בתקופת המנדט הבריטי או לפניו: קו הגבול הדרומי עם
מצרים (נקבע בשנת 1906), קו הגבול הצפוני עם סוריה-לבנון (נחתם במשותף
עם צרפת בשנת 1923) וקו הגבול עם עבר הירדן (נקבע בשנת 1922).
קו הגבול עם מצרים
שימש בתקופה זו כגבול מנהלי בין שתי א
רצות
שהיו תחת שלטון/השפעה בריטית. לא נעשתה בו כל פעילות תחזוקה לאורך התקופה, ומחלקת
המדידות של ארץ-ישראל כמעט ולא נדרשה להתייחס אליו. העיסוק היחיד עם קו גבול זה
היה בשנות ה- 20' של המאה הקודמת, כשמודדי מחלקת
המדידות מדדו ומיפו קרקעות באזור רפיח לצורך הגדרת בעלויות על חלקות הקרקע השונות.
קו
הגבול עם עבר הירדן, שנחתם בראשית תקופת המנדט, שימש כגבול מנהלתי בין שתי ארצות
הכפופות למנדט הבריטי. לכן, לא הושקעה חשיבה מעמיקה בהגדרה מדוייקת
של תוואי הגבול. אי-הבהירות ביחס לתוואי
הגבול בערבה הניעה אישים משני צידיו, ביניהם מנהלי מחלקת המדידות של ארץ-ישראל, עם
עמיתיהם בעבר הירדן, לפעול לסימון התוואי בערבה. רק בשנת 1946 סומן קטע
באורך ארבעה ק"מ מעקבה צפונה, כשבמדידות בשטח השתתף מודד של מחלקת המדידות
מכל צד. בקטע הגבול שלאורך הירדן והירמוך לא ניתנה הדעת לכך שבנהרות אלה חלים
לעתים שינויים באפיקי הזרימה בנפתולי הנהרות. לא נערכו מדידות גם כשחלו
שינויים בנתיב הזרימה.
פעילות אינטנסיבית של
מנהלי ומודדי מחלקת המדידות נעשתה לצורך סימון הקבע של תוואי הגבול בצפון הארץ,
בין המנדט הבריטי בארץ-ישראל לבין המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. קו הגבול סומן
ביוני 1921 באמצעות 71 גלי אבנים זמניים ע"י משלחת בריטית-צרפתית משותפת
בראשות לויטננט-קולונל ניוקומב
הבריטי ולויטננט-קולונל פולה הצרפתי. התוואי אושר
בהסכם שנחתם במרץ 1923 בין ממשלת הוד מלכותו וממשלת צרפת. בין יוני 1924 ליוני
1925 עסקו מודדי מחלקת המדידות של ארץ-ישראל ומודדי מחלקת המדידות של סוריה ולבנון
במדידות ובהצבת סימוני הגבול הקבועים בין שטחי המנדט הצרפתי והבריטי. מנהל מחלקת
המדידות בארץ-ישראל, Ley,
היה מעורב באופן אישי בפרוייקט, בהפעלה אישית של
המודדים, ובקשרים שוטפים עם גורמי הממשל בארץ-ישראל, ועם עמיתיו בסוריה-לבנון.
בינואר 1941 הצטרף
מודד ממחלקת המדידות לסיור של ועדת בדיקה בריטית-צרפתית לאורך הגבול. הועדה המליצה
על הצבת סימוני ביניים בין סימוני הגבול המקוריים. ההמלצה לא בוצעה בתקופת המנדט,
אלא רק לאחר קום המדינה.
קו הגבול עם
מצרים
הסכם על תוואי קו
הגבול נחתם סופית בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הבריטית, ששלטה במצרים, ב-
1 באוקטובר 1906. תחילת הקו בים התיכון, מערבית לרפיח, והוא מגיע לטבח בחוף מפרץ
אילת.
תחילת סיפור קביעת
הגבול – בפירמאן (צו מלכותי) של הסולטאן העות'מאני עבדול מג'יד מ- 4 פברואר 1841. בפירמאן נקבע קו הגבול בין מצרים (ששליטה אז היה מוחמד עלי)
לבין הפרובינציה העות'מאנית של חיג'אז. הקו עבר מסואץ
עד אזור רפיח-חאן יונס. המשכו של הקו, כפי שסומן במפה שצורפה לפירמאן,
היווה גבול בין חג'אז לבין "פילסטין", ששיוכה
המנהלי לא היה ברור.
לאחר השתלטות בריטניה
על מצרים ב- 1882, ותוך כוונתה להרחיק את העות'מאנים
ובעלי בריתם הגרמנים מתעלת סואץ, עלתה סוגיית קביעת הגבול מחדש בין בריטניה
לתורכיה. הועלו מספר הצעות, ואף נוצרה מתיחות בין שתי המדינות שהביאה כמעט למלחמה
ביניהן. בסופו של דבר, נחתם ב- 14 במאי 1906 הסכם למתיחת קו הגבול בין רפיח לעקבה.
לאחר מדידות בשטח, שנמשכו כ- 40 יום, ע"י משלחת משותפת בריטית-עות'מאנית,
נקבע קו הגבול ב- 1 באוקטובר 1906. בדצמבר 1906 הוחל בסימונו. הוצבו לאורכו עמודי
עץ שהוחלפו אח"כ ע"י 91 פירמידות אבנים מחוזקות בדבש (תערובת מלט ואבנים
מרוסקות), שמעליהן בולטים עמודי ברזל. הסימון לא היה מדויק ונמצאו הבדלים בין המלל
בהסכם הכתוב לבין הסימון בשטח.
הבריטים דאגו שמקורות
המים העיקריים לאורך הגבול יהיו בצד המצרי. גם השליטה על הדרך העיקרית באזור
("דרב אל-עזה"), המקשרת בין מפרץ אילת לחוף
הים התיכון הייתה בידי הבריטים, שכן הדרך עברה ברובה בצד המצרי.
שער
הדו"ח של סימון הגבולות בין תורכיה (מוחפזת חג'אז)
למצרים
(חצי
האי סיני) שנעשה בחודשים יוני – ספטמבר 1906.
לאחר כיבוש ארץ ישראל
במלחמת העולם הראשונה ע"י הבריטים הפך קו הגבול מ- 1906, לקו שהפריד בין
שטחים שהיו תחת שלטון בריטי ( א"י) או תחת השפעה בריטית (מצרים, שקיבלה
עצמאות בשנת 1922). נטיית הבריטים הייתה להתעלם מקו הגבול של 1906 ולמתוח קו גבול
חדש בין מצרים לעבר הירדן לאורך הערבה, אך הדבר לא יצא לפועל.
מחלקת המדידות
המנדטורית נדרשה לנושא סימון הגבול והתוואי המדויק שלו מעט מאוד פעמים, ולחלקו
הצפוני בלבד. הפעם הראשונה בה נתבקש מיקום מדויק של קו הגבול הייתה בשנת 1922.
בשנת 1920 החלו בעזה, בה ישבה מחלקת המדידות באופן זמני, מדידות קדסטריות לצורך הגדרת בעלויות על חלקות הקרקע השונות. בשנת
1922 הגיעו מודדי מחלקת המדידות לקו הגבול ברפיח, חיפשו מידע על התוואי המדויק של
הקו ולא מצאו. בשנים 1924 ו- 1932 הועברו פניות בנושא זה למחלקת המדידות המצרית,
אך גם זו לא הצליחה לאתר מידע מדויק על קו הגבול, כיוון ש"עמודי הגבול מעולם
לא נמדדו במדויק ואין כל רישום של הקואורדינטות שלהם" (פרופ' גדעון ביגר, ארץ
רבת גבולות, עמ' 101).
ככל הידוע, בשל מעמדו
של קו הגבול כקו מנהלי ותו לא, לא נעשתה בו פעולת תחזוקה כלשהי. עם השנים הוסרו
חלק מהסימונים ע"י בדואים, וחלקם הוזזו מאתרם המקורי. מצב זה נמשך, למעשה, עד
הסכם השלום ישראל-מצרים, שבעקבותיו הוצבו, בשנות ה- 80' של
המאה הקודמת, סימוני גבול חדשים עפ"י מדידות מדויקות. חלקם לאחר בוררות.
הגבול
המזרחי עם עבר הירדן
ב- 1 בספטמבר 1922
התפרסמה הודעה רשמית בריטית (דבר המלך במועצתו), שהפרידה מבחינה מדינית ומנהלית את
עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל. הצו פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה
(א"י), ונכללו בו גם גבולות השטח שעליהם לא חל דבר המלך במועצתו על
פלשתינה-א"י. הצו לא יחול על השטח הנמצא "מזרחה לקו היוצא מנקודה אחת
הנמצאת שני מילים מערבה לעיר עקבה שבמפרץ עקבה (עציון גבר) ועולה דרך מרכז ודי
ערבה, ים המלח ונהר הירדן עדי הגיעו למקום הצטלבות הירדן ונהר הירמוק;
משם דרך מרכז הנהר ירמוק עד הגבול הסורי. 1 ספטמבר
1922, הרברט סמואל – נציב עליון" (נלקח מהנוסח העברי של העיתון הרשמי).
צו של הנציב העליון בא"י, הרברט
סמואל, שניתן עם פרסום דבר המלך במועצתו
ב- 1 בספטמבר 1922, שהפריד בין
א"י לעבר הירדן באמצעות קו שיוצא
ממפרץ עקבה (אילת) דרך הערבה, ים
המלח, נהר הירדן, הירמוך ועד גבול סוריה.
מטרת הפרדת עבר הירדן
מארץ ישראל הייתה להקים שם אמירות ערבית שבראשה יעמוד עבדאללה, בנו של מלך חג'אז,
לאור ההתחייבות הבריטית לערבים במלחמת העולם הראשונה. חלקו הדרומי של הגבול
החדש, לאורך עמק הערבה, היה שייך, אמנם, לממלכת חג'אז שבראשה מלך חסין, אבי
עבדאללה, אך הוא הסמיך את בנו לנהל עבורו את מחוז מען ופתר בכך בעיה פורמאלית.
ראוי לציין כי לפני
פרסום הצו ב- 1 בספטמבר 1922 שאפה התנועה הציונית לכלול בתחומי ארץ ישראל שטחים
מעבר הירדן, עד מסילת הברזל החיג'אזית. עבדאללה, לעומת
זאת, רצה לכלול את הנגב בתחומי השטח שניתן לו. פרסום הצו הביא להפסקת הדרישות אצל
שני הצדדים, (למעט ניסיון אחד של עבדאללה בסוף שנת 1922), ותוואי הגבול נשאר תקף
עד סיום המנדט הבריטי בעבר הירדן (1946) ובא"י (1948). התפיסה הבריטית באותה
התקופה הייתה שיש לקבוע את קווי הגבול עפ"י הגורמים הטבעיים. לכן נקבע הגבול
במרכז ואדי ערבה, ים המלח, הירדן והירמוך. לא הושקעו חשיבה מרובה או מחקר מעמיק
בקביעת תוואי הגבול, כיוון שדובר על גבול מנהלתי בין שתי ארצות הכפופות למנדט
הבריטי. עם זאת, בשל תוכניות פיתוח עבור ארץ ישראל באזור שפך הירמוך (התוכנית
להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית בנהריים) ובים המלח (מפעל
המלח), דאגו הבריטים כי בעמק הערבה יהיה פרוזדור ארץ-ישראלי להעברת המחצבים מים
המלח לנמל שיוקם בים סוף, וכי אזור ממזרח לירדן באזור נהריים
("משולש נהריים") יהיה בתחומה של ארץ-ישראל.
ההגדרה "מרכז
ואדי ערבה" הייתה בעייתית. לא היה ברור אם מדובר באמצע רוחבו של עמק הערבה,
שגם הגדרת תחומו הייתה בעייתית, או בקו המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר לאורכו.
ביולי 1923 פנה מנהל
מחלקת המדידות, C.H. Ley,
למזכיר הראשי של ממשלת המנדט, והבהיר כי ההגדרה אינה מספקת לצורך סימון הגבול בעמק
הערבה. בעקבות פנייתו החליטו פקידי הממשלה כי מרכז ואדי ערבה יהיה קו הנקודות
הנמוכות. למרות זאת נותרה בעיה: בקטעים מסוימים לאורך עמק הערבה אין אפיק זרימה,
ובקטעים אחרים קיימים מספר אפיקים במקביל. סוגיה בעייתית נוספת הייתה ההגדרה
לתחילת תוואי קו הגבול "מנקודה אחת הנמצאת שני מילים מערבה לעיר עקבה".
לכך יש להוסיף את רמת הדיוק הנמוכה של מפת 1:250,000 עליה סומן קו הגבול, ואת עובי
הקו, (0.8 מ"מ במפה – 200 מ' בשטח). מצפון לערבה הייתה הבעיה היכן עובר הגבול
בים המלח ולאורך נהר הירדן.
בשנת 1931 הוצע
ע"י גורמים בעבר הירדן לסמן את הגבול באזור עקבה, בשל חוסר ההבנה היכן צריך
לעבור הגבול בחוף מפרץ אילת. אחד ממפקדי חיל הספר העבר-ירדני, המייג'ור הבריטי Buller, ערך באותה שנה סקר
מיפוי של הערבה, ומנהל מחלקת המדידות, Ley,
התייחס ביוני 1931 לעבודתו של Buller,
לאחר שנבדקה ע"י אנשי מחלקת המדידות. Ley הציע לסמן את הגבול בערבה, לפחות באזורים הבעייתיים:
מוצא הגבול בחוף מפרץ אילת; קע טבה
(כיום מלחת יטבתה), שם מצויים כמה אפיקים מקבילים; אזור פרשת המים בערבה – ממנו
מתנקזת הזרימה דרומה או צפונה, כשלאורך מס' קילומטרים הזרימות מקבילות; ערבת סדום –
בה תוואי האפיק אינו ברור. לפיכך המליץ Ley
להקים ועדה בה יהיו נציגי ארץ ישראל ונציגי עבר הירדן, שתקבע את קו הגבול ותסמנו.
ההצעה
לא התקבלה.
בסוף שנת 1945, לקראת
הענקת עצמאות לעבר הירדן עלתה שוב סוגיית התוואי המדויק של קו הגבול בערבה בין
ארץ-ישראל לעבר הירדן. כתוצאה מחילופי מכתבים בין הממשלה המנדטורית בארץ ישראל
לבין ממשלת עבר הירדן הוקם צוות מדידות
משותף, שבראשו עמדו אנדרו פארק מיטשל, מנהל מחלקת
המדידות של ארץ-ישראל בשנים 1948-1940,
ונציב הקרקעות והמדידות העבר-ירדני. ב- 5 במאי 1946 חתמו מיטשל ועמיתו מעבר
הירדן על ההסכם לסימון הגבול בקטע שאורכו
נוסח ההסכם מ- 5 במאי 1946 בין
ארץ-ישראל לעבר הירדן על תוואי קו הגבול מראש
מפרץ אילת, צפונה, לאורך 4 ק"מ,
עד אפיק נחל הערבה. מיטשל, מנהל מחלקת
המדידות המנדטורית בארץ-ישראל, חתום
על המסמך כנציג ממשלת א"י.
המפה שנספחה להסכם מ- 5 במאי 1946, בין ארץ-ישראל לעבר הירדן. מסומן
בה תוואי הגבול מראש מפרץ אילת צפונה
לאורך 4 ק"מ, עד אפיק נחל הערבה.
גם לאחר שעבר הירדן
קיבלה את עצמאותה, נשארה פתוחה סוגיית תוואי קו הגבול באזורים הבעייתיים לאורך עמק
הערבה. למרות שהגבול הפך מגבול בין שתי ארצות הכפופות למנדט הבריטי לגבול
בינלאומי, לא המשיכו הבריטים במדידות ובסימון התוואי שלו לאורך הערבה.
גם לאורך ים המלח,
הירדן והירמוך (בתחילה מנקודת השפך לירדן ועד צמח; אחרי ההסכם עם המנדט הצרפתי
בסוריה – עד צפ'-מז' לאלחמה) התייחסו הבריטים לקו הגבול
כקו מנהלי פנימי בין ארץ ישראל לעבר הירדן, ולא כגבול בינלאומי. תוואי הגבול נקבע
במרכזם של הים ושני הנהרות. כשחלו שינויים באפיק הירדן או הירמוך (נטישת נפתולים
ויצירת נפתולים חדשים) "נע" גם הגבול למרכז האפיק החדש. לא נערכו מדידות
גבול או סימונים באזורים אלה עד סיום המנדט.
הגבול הצפוני בין המנדט הבריטי בא"י
למנדט הצרפתי בסוריה-לבנון
תהליך קביעת קו הגבול
הצפוני של א"י החל בהסכם סייקס-פיקו משנת 1916. להסכם, שהיה מעין "הצהרת כוונות"
תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, נספחה מפה בקנ"מ
1:15,800,000, בה סומן, בין היתר, קו גבול בין אזור שליטה צרפתית על לבנון לבין
אזור בינלאומי בארץ ישראל. תוואי קו הגבול אינו ברור בשל קנה-המידה הקטן מאוד של
המפה. באופן כללי, הוא מתחיל מצפון לעכו/מדרום לראש הנקרה, ומגיע עד צפון ים כנרת.
פרופ' משה ברוור,
בספרו "גבולות ישראל" מציין שנראה כי כוונת ההסכם הייתה להניח עקרונות
לחלוקת הארצות שתשוחררנה ממרותה של האימפריה העות'מאנית, ולא לקבוע בפירוט ובדיוק
את תחומיו של כל אחד מהאזורים הנ"ל. זאת השאירו לשעה שידונו בפועל במימוש
ההסכם לאחר המלחמה.
לקראת סיום המלחמה
השתלטה בריטניה על ארץ ישראל, והמו"מ בדבר קביעת גבולה הצפוני של א"י
נעשה בינה לבין צרפת, ששלטה בסוריה ובלבנון. בריטניה שאפה, כבר ב- 1919, יחד עם
מנהיגי התנועה הציונית,
לדחוק את קו הגבול צפונה ככל הניתן. כוונתה הייתה לכלול בתחומי ארץ-ישראל את נהר הליטאני,
כדי שמימיו ישמשו להשקייה ולפיתוח חקלאי בארץ ישראל.
הצרפתים, לעומת זאת, שאפו להשאיר את הקו קרוב ככל הניתן לקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו. ב- 24 באפריל 1920
הוחלט בועידת סן-רמו על חלוקת המזה"ת לשטחי מנדט בחסות בריטניה וצרפת, וב- 23 בדצמבר 1920 נחתם בפאריס הסכם הגבולות בין שתי
המעצמות. עפ"י ההסכם, תוואי קו הגבול התחיל בראש הנקרה והסתיים, בתחומי ארץ
ישראל, בירמוך. התוואי השאיר בא"י את הדן, אך לא את הבניאס,
חלק מרמת-הגולן, ויותר ממחצית שטח הכנרת, משפך נחל המשושים עד חוף צמח. המשמעות:
לצרפתים/לסורים הייתה גישה למי הכנרת. את הירמוך השאיר ההסכם בידי הצרפתים/הסורים.
קו הגבול של הסכם
דצמבר 1920 נקבע ואושר, אולם לא סומן על מפה כלשהי.
קו הגבול, לפי ההסכם,
כפי שנחתם, יצר בשטח בעיות של הפרדת קרקעות מבעליהן, שכנים שמצאו את עצמם מופרדים
זה מזה וכדו'. כדי לצמצם את הבעיות שנוצרו עקב יצירת "קו גבול נכפה",
הוקמה ועדה שאמורה הייתה לעבור לאורך תוואי הגבול, לדון בכל בעיה ובעיה ולמצוא לה
פתרון. בראש הועדה עמדו לויטננט-קולונל סטיוארט ניוקומב מהצד הבריטי, ולויטננט-קולונל
פולה מהצד הצרפתי.
לאחר סיור הכנה שערך ניוקומב, עוד לפני פעילות הועדה המשותפת, הוא הציע לשנות את
תוואי הגבול, שחצה ברמת הגולן את אדמות האמיר פעור. אחת האפשרויות שהציע, הייתה כי
אדמות האמיר ברמה"ג יועברו לסוריה. קו הגבול יעבור
במורדות הרמה, סמוך לנהר הירדן, אך ממזרח לו, והכנרת כולה תהייה תחת שלטון המנדט
הבריטי בא"י. גנרל גוּרוֹ הצרפתי, שמונה להיות הנציב הצרפתי העליון
בסוריה-לבנון הסכים להצעה זו.
ב- 21 ביוני 1921 יצאה
משלחת משותפת בריטית-צרפתית לסמן את קו הגבול. אנשי המשלחת, בראשות ניוקומב ופולה, הציבו 71 גלי אבנים זמניים (CAIRNS), עפ"י הצעת ניוקומב
שהתקבלה ע"י הגנרל גורו, וסיימו את עבודתם ב- 8 ביולי 1921. ב- 6 ביולי שלח
מנהל מחלקת המדידות ביפו, C.H. Ley,
למזכיר ממשלת המנדט מפות בקנ"מ 1:250,000 ועליהן
סימוני הקו עפ"י הסכם 1920; הצעת לויטננט קולונל ניוקומב; והצעות, עם שינויים מסוימים, של גנרל גורו. יתכן כי המפה
הוכנה כעזר למקבלי ההחלטות בממשלת המנדט.
ב- 3 בפברואר 1922
חתמו ניוקומב ופולה על מפות בקנ"מ
1:50,000, שבהן שורטט קו הגבול בין ארץ ישראל לסוריה-לבנון. המפות, ששורטטו במיוחד
עבור הסכם הגבול ב- 22 בינואר 1922, היוו חלק מהסכם כתוב, בו תואר תוואי הגבול. ב-
7 במרץ 1923 אושר הסכם ניוקומב-פולה ע"י ממשלת הוד
מלכותו וממשלת צרפת.
דף השער של ההסכם בין ממשלת בריטניה
לבין ממשלת צרפת על קו הגבול בין סוריה לבין
ארץ-ישראל, מהים התיכון ועד אלחמה (עפ"י הסכם ניוקומב-פולה
מ- 3 בפברואר 1922),
מחלקת המדידות של
ארץ-ישראל קיבלה, יחד עם מקבילתה בשטח
המנדט הצרפתי, את המשימה לסמן את הגבול באמצעות סימונים קבועים (PILLARS). היה צורך ברשת טריאנגולציה, גם אם מקומית, כדי
לאתר את מיקום הצבת הסימונים בשטח. כבר ב- 18 במאי 1922 פנה מנהל מחלקת המדידות, C.H. Ley, לממשלת המנדט בבקשה
לבדוק אם הצד הצרפתי לא יתנגד לכך שמודדי מחלקת המדידות הארץ-ישראלית יציבו נקודות
בשטח הצרפתי, שתהיינה נחוצות לפרויקט הטריאנגולציה. עוד טען Ley, שיהיו יתרונות מעשיים ומדעיים
לחיבור בין רשתות הטריאנגולציה של סוריה ושל ארץ ישראל. סופו של דבר, נמדדה רק
נקודה אחת מעבר לגבול לפני קביעת מיקומם של סימוני הגבול הקבועים, ע"י המודד
ג'ון מנקין. על כך ראה להלן.
ב- 30 באפריל 1923 פנה
Ley למזכיר ממשלת המנדט
בבקשה לקבל את נתוני הטריאנגולציה שנעשתה ע"י ניוקומב
במסגרת ועדת הגבולות האנגלו-צרפתית. את רשימת הנקודות, תיאוריהן והקואורדינטות שלהן, קיבל בעקבות פנייתו, ממחלקת המדידות
הבריטית במצרים ב- 12 ביולי 1923. צורפה לה רשימה נוספת שכללה את הנתונים הבאים:
נקודות טריאנגולציה ראשית שנעשתה ע"י מחלקת המדידות המצרית במהלך מלחמת העולם
הראשונה; הרחבת הרשת, ברמת דיוק פחותה, תוצאת מדידות שנעשו ב- 1919 ע"י ניוקומב ולויטננט Voysey; ומדידות שנעשו ב- 1921
ע"י ניוקומב וקפטיין
וילסון. הנקודות הועלו ע"ג מפה בקנ"מ
1:250,000 שנשלחה בנוסף לרשימה. הנתונים שהתקבלו היו לעזר למודדי מחלקת המדידות
בעת הצבת 71 הסימונים לארוך הגבול.
התוכנית המקורית
לסימון הגבול הייתה, שמודדי ארץ ישראל יציבו את סימוני הגבול בעלי המספרים
הזוגיים, ומודדי הצד הסורי-לבנוני את המספרים האי-זוגיים. כדי להציב סימונים שיהיו
דומים לאלה שיוקמו ע"י הצד הארץ-ישראלי, ביקשו נציג ממשלת לבנון ומנהל המיפוי
הלבנוני שרטוט של אבני הסימון. הועבר אליהם שרטוט, ובמקביל, יצרו אסירי בית הכלא
המרכזי בעכו את טבעות האבן והביסוסים ששימשו להקמת סימוני גבול, לפי תבניות
שהועברו אליהם, ככל הנראה ע"י מחלקת המדידות.
ב- 11 ביוני 1924 פנה Ley לסגן המפקח על המדידות, המודד
בישוף מחאן יונס, וציווה עליו להתייצב עם מר אטלס, כפי הנראה עוזרו למשימה, בגבול
הצפון. הם אמורים היו לאתר את גלי האבנים שהוצבו כסימוני גבול ע"י הועדה
המשותפת. כפי שהיה נהוג באותם ימים, הביאו איתם המודדים לגבול הצפון אוהלים לצורך
הקמת מאהל העבודה, ציוד אישי, ושולחנית עם אלידדה לצורך
המדידות. הם גם היו רשאים לקחת איתם עד ארבעה פועלי מדידה. לאחר הבדיקה דיווחו
המודדים כי חלק ניכר מגלי האבנים שהוקמו ע"י הועדה אינם שלמים, חלקם אף קרסו,
אולם ברוב המקרים ניתן היה לשקמם.
עלות הצבת עמודי הגבול
הקבועים, חישב Ley,
הייתה אמורה להיות 250 ליש"ט. כיוון שהוצאה כזו לא תוכננה מראש לתקציב מחלקת
המדידות, פנה Ley
למזכיר הממשלה בבקשה לאשר למחלקת המדידות הקצבה נוספת לצורך ההצבה. ההקצבה לא
אושרה, הסימון נדחה לשנת 1925, ו- Ley
נדרש לבצע תוכנית חלופית, עפ"י הצעתו הוא – לְאַמֵת וּלְתַּעֵד בכתובים את
המיקום המדויק של סימוני הגבול. הסתבר כי חלק מגלי האבנים שסימנו זמנית את קו
הגבול – נעלמו בינתיים. Ley נערך לאתר עובדים
מתאימים שיתחילו את עבודת התיעוד לא יאוחר מ- 1 אוגוסט 1924. למשימה נבחרו תת-המפקח על המדידות, הבריטי S.H. Lanfear, והמודד ג'ון מנקין, בריטי גם הוא. משימתם הייתה לכלול מספר רב ככל הניתן
של גלי האבנים שסימנו באופן ארעי את קו הגבול, במערכת הטריאנגולציה של ארץ ישראל.
זאת, כדי שהמיקום המדויק יהיה ידוע בעתיד גם אם ה- CAIRNS
ייעלמו. במקביל מדדו גם הצרפתים את מיקום גלי האבנים משטח המנדט הצרפתי בסוריה.
הוזכר כבר לעיל כי המודד מנקין מדד נקודה אחת מעבר
לגבול. הנקודה נמדדה ב"מצפה גדות" של היום, מעל בית המכס התחתון, ובתיאום
עם הסורים. כשהציע מנקין הקמת נקודה נוספת בשטח סוריה,
לשיפור הרשת הראשית, נענה בשלילה (רק בשנת 1928, לאחר סיום סימון נקודות הגבול
הצפוני, הוקם הקשר הגיאודטי בין רשתות סוריה וארץ-ישראל, ובחישובי המדידות שנעשו
בפאריס, נתגלו הפרשים בין הנתונים הנִצְפִּים לנתונים הממוחשבים, והיה מקום להזיז
ולשפר את התצפיות בארץ, שיפור שנעשה רק אחרי קום המדינה).
לאחר שנעשתה
הטריאנגולציה ע"י המודדים לנפיר ומנקין, נבחר המודד T. Alianak לקבוע בדיוק רב יותר את מיקום הסימונים הקיימים
בגבול לבנון ולתאר אותם. מלאכתו לא הייתה קלה, כיוון שלעתים נגדה את האינטרסים של
התושבים המקומיים. תושבי הכפרים מרון א-ראס, עיטרון ומלכיה, סירבו להראות לו את מיקום הסימונים הארעיים,
ניסו להוליכו שולל ואף לשחדו. במקרים אחרים מצא סתירות במיקום הסימונים בין
הדו"ח שבידו לבין המפה, והיה עליו להחליט איזה עזר הוא המדויק יותר. תושבי
הכפר באסה (כיום – שלומי) התלוננו כי אליאנאק הורה להם
להקים גלי אבנים ללא תשלום. לאחר התלונה הוא נצטווה לשכור עובדים ארעיים בעת
הצורך, ולא להשתמש באמצעי כפייה.
ב- 15 במרץ 1925 דיווח
אליאנאק כי סיים את משימתו, וכי כל גלי האבנים מראס אל-נקורה (ראש הנקרה) ועד
בניאס ממוקמים בשטח. הוא הקים גלי אבנים חדשים במקומות בהם היו חסרים גלי האבנים
המקוריים, ועשה זאת עפ"י הדו"ח שהיה בידיו.
לאחר סיום בדיקת מיקום
גלי האבנים והצבת חדשים במקום אלה שנעלמו, נערכו מחלקות המדידות של ארץ ישראל ושל
סוריה להציב את הסימונים הקבועים (PILLARS).
חומרי הבנייה וחלקי הסימונים הקבועים (טבעות האבן והעמודים) הובאו מבית הכלא בעכו
אל מספר כפרים ליד הגבול (ע'יתה א-שעב ואל באסה בגבול
לבנון, משמר הירדן וצמח בגבול סוריה), משם נלקחו אחר-כך לאתרי הסימון והוצבו
כסימונים קבועים במקום גלי האבנים. בניגוד לתוכנית המקורית, ובהסכמה עם הצרפתים,
הוחלט כי בגבול לבנון יציבו מודדי ארץ-ישראל את הסימונים 19-1 (מרס אל-נקורה עד ברעם) והצרפתים את הסימונים 20-38 (מברעם ועד גבעת
קורח ליד מטולה). בגבול סוריה יציבו המודדים הצרפתיים את הסימונים 55-39
(מבניאס עד דר' לגשר בנות-יעקב), ומודדי א"י את הסימונים 71-56 (דר' לגשר
בנות יעקב עד אזור אל-חמה).
במאי 1925 הגיע המודד הולשטיין לגבול סוריה כדי להציב את הסימונים הקבועים 71-56
ולבדוק את הצבת הסימונים 55-39 ע"י הצרפתים. ב- 1 ביוני 1925 דיווח על השלמת
הצבת הסימונים על-ידו, וציין כי ב- 3 ביוני הוא מתוכנן לבדוק אם המודד הצרפתי את
דיוק הצבת הסימונים בגזרת רמת הגולן.
משותפת עם הנציג הצרפתי של כלל
הסימונים ברמת-הגולן, כולל הסימונים שבאחריות הצרפתים (55-39).
תת-המפקח על המדידות, S.H. Lanfear, הגיע בסוף אפריל לגבול
לבנון כדי להציב את הסימונים הקבועים. ב- 11 ביוני דיווח על השלמת הצבת הסימונים 19-1
על ידו, והצבת הסימונים 38-20 ע"י עמיתו הצרפתי. שני הצדדים הסכימו על נכונות
מיקום הסימונים החדשים.
הצבת סימוני הגבול הקבועים בין המנדט
הבריטי בא"י לבין המנדט הצרפתי בסוריה-לבנון:
מכתבו של לנפיר,
תת-המפקח על המדידות, מ- 11 ביוני 1925, המדווח על השלמת סימוני
הגבול 19-1 בגבול הלבנון על ידו,
וסימוני הגבול 38-20 ע"י עמיתו הצרפתי. שני הצדדים
הסכימו
על נכונות מיקום הסימונים.
הסיורים המשותפים
ביוני 1925 לקביעת נכונות הצבת סימוני הקבע
סיימו את שלב סימון הגבול בין ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי לבין סוריה ולבנון
תחת שלטון המנדט הצרפתי.
ראוי לציין את
מעורבותם הישירה של מנהל מחלקת המדידות, Ley,
ושל ממלא מקומו בהעדרו, Le Ray, הן בהפעלה אישית של
המודדים, לעתים תוך הוצאתם מעבודתם השוטפת למשימה זו, והן בקשרים עם גורמי הממשל
של המנדט הבריטי, לצרכי דיווח ולקיצור תהליכים. הם שמרו גם על קשרי עבודה עם
עמיתיהם הצרפתיים בסוריה-לבנון. קשרים אלה אִפְשְרו יתר יעילות בעבודה, וחיסכון
בזמן ובתקציב, תוך כדי התקדמות העבודה בשטח.
ב- 2 בפברואר 1926
נחתם "הסכם השכנות הטובה" בעקבות עבודתה של ועדה בריטית-צרפתית של נציגי
הממשל המקומי. ההסכם אִפְשֵר לתושבי הסְפָר, שנוצר בעקבות קביעת הגבול בין שני
שטחי המנדט, להמשיך ולקיים אורח חיים תקין בתנאים החדשים, כמו שימוש במשאבי מים,
שדות מרעה, שימוש בדרכים שמעבר לגבול וכו'. בשנת 1934
אושר הסכם הגבול הצפוני במושב ה- 98 של חבר הלאומים.
עד מאורעות
תרצ"ו-תרצ"ט היה גבול הצפון פתוח, ואפילו פרוץ למעבר חופשי. לאחר פרוץ
"המרד הערבי" בשנת 1936 תוגברה השמירה על הגבול. בשנת 1937 נסלל כביש
סמוך לגבול לבנון מראס אל-נקורה
עד נבי-יושע. הוקמה מערכת
עמדות תצפית ושמירה למרבית אורכו, ובשנת 1938 נמתחה גדר-תיל לאורך הגבול, שלא תאמה
את תוואי הגבול בשל קשיים טופוגרפיים.
באוגוסט 1940, לאחר
תקרית ממזרח למטולה, נבדקו קטעים מגבול לבנון ע"י ועדת בדיקה צרפתית-בריטית.
הועדה מצאה טעות בסימון הגבול באזור הכפר סַלִיחָה (כיום אביבים) לרעת ארץ ישראל.
הוסכם, כדי לא לפגוע בתשתית שהוקמה באזור זה (חלק מבניין משטרת סליחה וקטעים מכביש
הצפון והגדר השתייכו פתאום לצד הלבנוני על-פי
הבדיקה המחודשת), על החלפת שטחים. תמורת אי-העברת שטח זה לידי הצד הצרפתי-לבנוני,
נמסר ללבנונים שטח באזור כפר חולה (ליד מנרה), שם חצתה דרך לבנונית את קו הגבול
לשטח ארץ-ישראל.
לא ידוע אם השתתף מודד
של מחלקת המדידות בועדת הבדיקה שלאחר תקרית אוגוסט 1940. לעומת זאת, הצטרף מודד
ממחלקת המדידות לועדת בדיקה צרפתית-בריטית אחרת, שיצאה בינואר 1941 לסקר בן שישה
ימים לאורך גבול א"י-לבנון. כדי להקל על זיהוי התוואי המדויק של קו הגבול
הציעו אנשי הועדה להציב לאורך הקטע הנסקר (סימונים 19-1), 93 אבני גבול נוספות,
מהן 45 שיוצבו ע"י הצרפתים ו- 48 ע"י הבריטים. הצבת הסימונים הייתה
אמורה להתבצע בו-זמנית, אך לא בוצעה.
לאחר קבלת העצמאות של סוריה
ולבנון בשנת 1946, הן דרשו לבדוק מחדש את תוואי קו הגבול עם ארץ ישראל. דרישה זו
לא באה לידי ביצוע עד תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
מקורות:
ברוור משה: גבולות ישראל, הוצ' יבנה,
1988.
ביגר גדעון: ארץ רבת גבולות, הוצ' הספרים
של אונ' בן-גוריון בנגב, 2001.
גביש דב: קרקע ומפה, הוצ' יד
בן-צבי, 1991.
מסמכים.
© המרכז למיפוי ישראל 2007 כל הזכויות שמורות