זכרונותיו של אברהם אביבי
לשעבר מודד מחוזי של
חיפה והצפון
נכתב בעקבות סדרת ראיונות בין השנים 2003-2006
ראיינו: סרג'ו דוייב וחיליק הורוביץ.
אברהם אביבי, שנת 2003
העליה ארצה
ממצרים ומבחן הקבלה למחלקת המדידות; הלימודים בביה"ס למדידות
בשנות ה- 50' –
מורים ומכשירים; עבודה במדור ביקורת תכניות; ניהול
סניף מחלקת
המדידות בטבריה בשנים 1967-1957; מדידות בגבול
סוריה באותה תקופה ותקריות אש
עם הסורים (חדירות סוריות, ויכוח על מיקום הגבול
יחסית למעיינות הדן, הקפדה
שעבודות תשתית של ישראל לא יחרגו מעבר
לגבול); במקביל – מדידות בגבול לבנון
וב"קו הירוק" בצפון השומרון; קביעת
הקואורדינטות של קו הפסקת האש ביוני 1967
עם נציג או"ם; ניהול מחוז חיפה בשנים
1994-1967 (עם הפסקה באמצע); המשרדים
שפעלו בצפון, חלקם עד שנות ה- 70' (טבריה ועכו) וחלקם קיים עד היום (נצרת
וחיפה) – תיאור תפקידו של כל משרד, כפיפותו
ומערכת יחסי הגומלין בין המשרדים;
תיאור העבודה במרחב חיפה; מנהלים ועובדים
במרחב.
העליה ארצה ומבחן
הקבלה לביה"ס למדידות
אני יליד אלכסנדריה שבמצרים. הייתי פעיל בתנועות
"החלוץ הצעיר" ו"הבונים" יחד עם חברי שמואל עזאר הי"ד, מאנשי העסק הביש (פרשת לבון) שנתלה במצרים
בעוון ריגול, ושל רוברט דסה, שישב בכלא המצרי במשך 15 שנה. שתי אחיותי המבוגרות ממני, עלו ארצה בין השנים 1944-45 והיו
ממייסדי קיבוץ ברור-חיל ליד רצועת עזה. אני הגעתי ארצה באוגוסט 1950 והצטרפתי
לאותו קיבוץ. אחרי מספר חודשים הייתה לי כוונה ללמוד ארכיטקטורה, אך לא היה ברשותי
מימון ללימודים. עזבתי את הקבוץ והלכתי למעברת כפר-סבא , ותוך חודש הפכתי לפקיד
הסוכנות היהודית, כי ידעתי את השפה העברית וכתבתי נכון ובמיוחד ברור ויפה. בין
היתר תיפקדתי במעברה כמורה לעברית, מדריך לריקודים
עממיים ומזכיר סניף מפלגת מפא"י במעברה, וכל זה בהתנדבות.
במעברה קיבלנו חינם אין כסף את העיתון היומי "אֹמר",
וממנו נודע לי כי קיים בית ספר להכשרת מודדים, וכי מחלקת המדידות הממשלתית
מעוניינת במועמדים. כ- 200 מועמדים הופיעו בחצר של מחלקת המדידות ברחוב לינקולן מס'1, כשמספר המועמדים הדרושים היה 50 בלבד. הנהלת המחלקה
החליטה לערוך מבחן בזק בעל-פה ,כדי למיין את המועמדים ולבחור מהם רק 50. המבחן כלל
שתי שאלות לכל מועמד, שנשאלו ע"י מנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר, ומר
אליעזר שישא, שהיה בין היתר גם המורה למתימטיקה. שתי
השאלות שנשאלתי היו: אם אני זוכר את הערך של סינוס 30 מעלות ומה זה קולקטור באופטיקה. תשובותי
היו נכונות, כי אלסטר אמר לי שאקבל הביתה מכתב עם פרוט מקום הלימודים ותאריך
התחלתם.
הלימודים בבית הספר למדידות –
שנה ראשונה
התקבלתי ללימודים בבית הספר למדידות בשנת 1951, למחזור השלישי.
היו לנו מורים מצויינים, אך הם לא שלטו בשפה העברית.
משה רינג ידע לדבר עברית, ולעומתו, יוליאן פמיליאר לא ידע
עברית בכלל. במחזור שלנו היו שתי כיתות. אני הייתי בכתה שהודרכה ע"י משה
רינג. כתה זו כללה חניכים דוברי עברית פחות או יותר. רוב התלמידים היו מיוצאי עירק, שניים ממצרים, שני קיבוצניקים, אחד מתל יוסף ואחר
ממנרה, וידידי הטוב משה סבן, שעלה מתורכיה. הבת היחידה שלמדה בכיתתי הייתה דוריס
שהרבני שעלתה מעירק. בכיתה השניה היו עולים מרומניה ופולין, ופמיליאר
היה המורה שלהם. הלימודים התקיימו במחסני מע"צ ליד מקווה-ישראל, בתחילת רחוב קראוזה שבחולון. החניכים בשתי הכיתות רצו ללמוד בכל
מאודם, ורובם היו נשארים בכיתה עד השעה תשע ואפילו עשר בלילה. גרנו בבית עולים
"שמעון" באבו כביר, סמוך לבית הסוהר של היום, וכולנו היינו ביחד חברה
מגובשת מאוד.
אברהם אביבי בתקופת לימודיו בבית הספר
למדידות, שנת 1951/52.
חוץ מרינג ופמיליאר,
ששניהם לימדו גיאודזיה, היו מורים נוספים. משה ארז לימד פוטוגרמטריה, אליעזר שישא מתימטיקה, גאול מכליס שרטוט,
פרופסור רם לימד הידרולוגיה, ובנוסף למדנו עם ד"ר מונסליזה
חקלאות ובוטניקה. היו עוד ועוד מורים מצויינים
לדעתי. במחזור הזה היו שני אסיסטנטים מעולים: יצחק חזום, עולה מעירק שלמד
במחזור הלימודים השני, ומרדכי רוזנבאום מפולין.
ואחרון-אחרון חביב: אלכסנדר לוי, מזכיר בית הספר, שדאג בכל מאודו למחסורנו. הוא
שימש גם כמורה לעברית לחניכים שהיו עולים חדשים "טריים". באחד הימים
ריכז משרד החינוך עולים מכל הסביבה בקולנוע "אלהמברה" בשדרות ירושלים
שביפו. אני הופעתי על הבמה כנציג בית הספר למדידות לפי בקשת אלכסנדר לוי, ודקלמתי
בעל-פה את ה"מתמיד" של ביאליק.
כל יום למדנו תיאוריה ויצאנו לשטח לשעתיים-שלוש, לעבודה מעשית
בחולות חולון. אתר העבודה המעשית היה מסביב לכיכר השבעה, בפינת רחוב סוקולוב.
במרכז הכיכר היה עץ "ג'ומז", שִקְמָה, ואני
זוכר שפעם טיפסתי עליו כדי לאכול ג'ומז וכנראה הגזמתי
עד כדי כך, שהתקשיתי לרדת ממנו.
המכשירים עליהם למדנו בבית הספר היו תיאודוליטים
T- 1, T- 2, T- 16, מאזנה רגילה ומדוייקת, קלינומטר,
פריזמה, פלנימטר למדידת שטחים שצורתם אינה גאומטרית, סרגל למדידת שטחים על שם שישא (הוא המציא אותו)
והסטריאוסקופ לעבודה בתצלומי אוויר. הייתה עוד שיטה למדידת שטחים על גבי מפות
,שהכרתי מאוחר יותר בעבודה במחלקת המדידות. זה היה סרגל שהיה דבוק ללוח בקליט
שעליו חרוטה רשת ריבועים במידות של סנטימטר אחד, ועליו מסגרת עם נימה במרכזה.
להשגת תוצאות טובות היה דרוש נסיון רב של שני
מְבַצְעִים ולקיחת ממוצע התוצאות. המומחים לסרגל הזה בזמנו היו אריה צבי גרינבלט
ואלכסנדר באייר ז"ל.
תלמידי המחזור השלישי בבית הספר
למדידות, שנת 1952-1951.
תלמידי ביה"ס למדידות עם ג'לונים (מוטות מדידה) בשדה ליד ביה"ס, שנת 1952.
משמאל: אלברט ברמג,
אברהם אביבי, מועלם. צילם מוסא סבן.
העבודה במדור ב"ת (בקורת תכניות)
את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר למדידות סיימנו בספטמבר
1952, ואותי כוונו למדור ב"ת (בקורת תוכניות).
לאחר מספר חדשים הפכתי להיות הסגן של ראש החדר, גב' מרים בורוכוב, שעבדה עוד
מתקופת המנדט. ותיקי מחלקת המדידות אמרו שהייתה בתו של דב בר בורוכוב, מראשוני
מנהיגיה של מפלגת "פועלי ציון". עבדתי בב"ת
שנה שלמה ולאחר מכן, בתחילת 1954, גוייסתי לצה"ל ושרתתי בצנזורה הצבאית בתור צנזור לעיתונות ולרדיו. לא שרתתי במיפוי, כפי שרציתי וביקשתי.
אברהם אביבי, חייל מצטיין, בבית הנשיא
יצחק בן-צבי, 1954.
אביבי, בפינה השמאלית העליונה של
התמונה, מחייך "החוצה".
במרכז – הרמטכ"ל, רא"ל
משה דיין.
בגמר שירותי הצבאי חזרתי לב"ת
והמשכתי לבדוק תכניות לצרכי רישום בטאבו, תכניות של מודדים ותיקים ומעולים כמו משה
יוחנובצקי, שהיה מנהל מחלקת המדידות לתקופה של חודשיים-שלושה לפני מר יוסף אלסטר,
ושל א. פן, מ. ברלינר, משה גיל (גילביץ),
בנימין ברמן, ש.שטיינברג, שפירובסקי, רבדין, צבי בר-אדון, משה שריר ועוד ועוד.
מהם למדתי הרבה מאוד והגעתי למסקנה, שכדי להיות מודד טוב שמבין את רזי מקצוע
המדידה, חייבים להשתפשף בעבודות השדה, ושבלי זה - לא בא בחשבון. ביקשתי מפגש עם
מנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר, והבעתי את רצוני להפסיק את עבודתי בב"ת ולהשתלב בעשייה בשטח. לאלסטר
הייתה התנגדות נמרצת, כי היה בטוח שעמיאל רוזנשיין (אל
עמי), שהייה באותה תקופה מנהל מדורי השדה וגם מדור ב"ת,
יתנגד למעבר הזה, אך הבטיח לי שלאחר שגברת בורוכוב תצא בקרוב לגמלאות, אני
אתפוס את מקומה כראש החדר. אלסטר שאל אותי אם לא כדאי לי להמשיך ללמוד.
הסברתי לו שהמצב הכלכלי שלי לא טוב , והוא הבטיח שיממן לי את המשך לימודי וגם דמי
כיס, וכך קרה.
הלימודים בבית הספר הגבוה למדידות –
שנה שניה
בשנה השניה בבית הספר הגבוה למדידות, למדתי כבר בבניין החדש
בתל-גיבורים. את שנת הלימודים השניה, התחלתי באיחור של חודש וחצי. המטרה הייתה
לקבל תעודת מודד מדופלם. אלסטר היה גם המורה לאסטרונומיה, ודאגתו כלפי הייתה בתחום
שהוא לימד. "חודש וחצי לימדתי בכתה אסטרונומיה, ואתה הפסדת"… כך אמר לי. אלסטר חיבב אותי מאוד, והיות שהייתי מעונין להרשים אותו, הלכתי באותו יום לרחוב אלנבי בת"א
וקניתי ספר על אסטרונומיה של BAKER
ROBERT,
שהתעמקתי בו מאד. כעבור שבועיים הודיע אלסטר כי יקיים בוחן באסטרונומיה
בשבוע שלאחר מכן. הוא הצביע לעברי ופטר אותי מהבוחן. ביקשתי להשתתף בבוחן, והייתי
היחיד שקבל ציון 92, ומאז עלה ערכי בעיניו והוא דחף אותי קדימה, עד שסיים את
תפקידו ויצא לגמלאות. אחריו המשיך לדאוג לי המנהל החדש, ד"ר רון
אדלר.
בשנה השנייה של הלימודים התווספו התצפיות באסטרונומיה והשימוש באֶפֶמֶרידות (לוחות
לתצפיות אסטרונומיות). אלסטר ניהל אותן בעזרתו של פמיליאר.
אני אהבתי מאוד לבצע את התצפיות, אשר נערכו בין השעה עשר בלילה לחצות, בעמדת המצפה
שעל גג מבנה בית הספר. למדנו, בין היתר על תיאודוליט 3 -T, המאפשר קבלת דיוקים טובים יותר במדידת
זוויות, והשתמשנו בתרמומטר אשר סבבנו וגלגלנו אותו באוויר, רחוק מהגוף, בעזרת חוט
ארוך, כדי לדעת את הטמפרטורה המדוייקת בזמן התצפיות, כי
הטמפרטורה נלקחה בחשבון בחישובים.
מורים ותלמידים בביה"ס הגבוה
למדידות, שנת 1955. עומדים, מימין לשמאל: לא מזוהה,
דוד קרני, שמחה וייסמן, יצחק רוטברג (מוסתר בחלקו), גאול מכליס
(המורה לשרטוט),
ליאון כהנא, אליעזר שישא (המורה למתימטיקה), אדי כהן. כורע: אברהם אביבי. יושבים,
מימין לשמאל: אברהם מור, אהרון קפלן,
משה קפלן, ברוך בליזובסקי, גרינברג.
מנהל
סניף טבריה –
סניף של מחוז הגליל דאז
בגמר שנת הלימודים חזרתי למדור ב"ת,
אך שמתי לעצמי מטרה לצאת לשטח. נפגשתי עם מנהל מחלקת המדידות, אלסטר,
שבעצמו היה איש שדה מובהק, והבעתי בפניו את שאיפתי. אלסטר התרכך סוף-סוף, והציע לי
לבחור בין שני סניפים, באר-שבע או טבריה, ונתן לי יומיים חופש על חשבון המשרד,
לטייל עם אשתי, יום בטבריה ויום בבאר-שבע, ולבחור בין שני הסניפים. החלטנו, אשתי
ואני, להתחיל בסיורנו לטבריה. אותו יום היה גשום בכל הארץ. נסענו באוטובוס אגד של
אותם הימים, מכפר-סבא לכוון טבריה, נסיעה ארוכה וקשה בגלל הקור והגשם שירד
ללא הפסקה. ראינו שלט המבשר לנו כי הגענו סוף-סוף לטבריה, ולפתע, בתחילת הירידה
לכוון העיר, זרחה השמש וקרניה השתקפו על מימי הכנרת, שאותה טרם ראינו, אך את שיריה
הכרנו עוד מתקופת "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה. "כאן, ורק כאן, אני
רוצה לגור", קבעה אשתי ללא כל הסוס.
הגעתי לטבריה בשנת 1957, בערך ביוני, ופתחתי מחדש את המשרד
שתחילתו הייתה בתקופת המנדט. שירתתי בו עד שנת 1967, כשאלסטר נתן לי הוראה לעבור לחיפה כדי לנהל את שני המחוזות:
חיפה והצפון. בסניף טבריה ישב לפני ידידי הטוב ישראל סגל. החליף אותו לתקופה קצרה
אדולף בר. אני החלפתי את בר. המשרד בטבריה היה ממוקם בבניין משטרת טבריה והיו בו
שלושה חדרים ומחסן, ששימש בזמן הבריטים כבית מעצר. במחסן מצאתי מוטות טריאנגולציה,
יתדות עץ, ברזלים ועוד ציוד הנחוץ למדידות. בענייני שדה (עבודות פיתוח למיניהן
ופרצלציות) הייתי כפוף לעמיאל אל-עמי, ובענייני משרד (בקרת תכניות לצרכי
רישום בטאבו של מודדים פרטיים) הייתי כפוף ליהודה גולדשטיין, מנהל מחוזות חיפה
והצפון באותן השנים.
בסניף טבריה ניהלתי את כל עבודות השדה, מהגלבוע בדרום ועד מטולה
בצפון, ומהגבול עם סוריה במזרח ועד הרי נצרת במערב. כעובדי סניף טבריה של מחלקת
המדידות, ביצענו עבודות עבור מנהל מקרקעי ישראל, משרד השיכון (אגף השיכון דאז),
תה"ל, "מקורות" וחברת החשמל. ביצענו מדידות טופוגרפיות והנדסיות
להקמת שיכונים ציבוריים. ביצעתי ופיקחתי על עבודות איזון מדוייק
עבור תה"ל, לצורך הקמת מוביל המים הארצי. מדדנו מטבח'ה
(אתר כנרות), בפינה הצפונית-מערבית של הכנרת, ועד מאגר בית נטופה ("אתר
אשכול"). זו הייתה עבודה בקטע השני של המוביל, כשאת הקטע הראשון ביצע לפנַי
ישראל סגל. סגל מדד קטע צפוני יותר, כשעוד חשבו להזרים את מי הירדן מאזור כפר
הנשיא לאזור הגבעות שממערב לטבח'ה, ומשם להפיל את המים
לכנרת כדי לייצר חשמל. הקטע הראשון שמדד סגל לא בוצע.
עבדתי גם בקדסטר, במיוחד בעיר
טבריה, אך בצורה אינטנסיבית יותר עבדתי אחרי 1967, באזור הגליל והעיר חיפה, אחרי שמוניתי
למנהל מחוזות חיפה והצפון. בהיותי מנהל מחוזות חיפה והצפון ניהלתי ארבעה משרדים
שהיו כפופים לי: המשרד בעיר התחתית בחיפה - עם 5 קבוצות שדה ו- 6 אנשי משרד;
המשרד בעכו ליד בנין המשטרה - עם 5 קבוצות שדה; המשרד בנצרת, במוסקוביה
- עם 6 קבוצות שדה; המשרד בטבריה בבנין המשטרה - עם קבוצה אחת בלבד.
בשנת
1959 השתתפתי בפרוייקט ייבוש החולה ועבדתי בצמוד למהנדס
לענייני מים בתה"ל בשם סופרין, שתפקידו היה איסוף
כל מקורות המעיינות והנחלים הזורמים בחלקו המזרחי של עמק החולה, מקבוץ גדות עד
קבוץ גונן, ולהזרימם לתוואי תעלה שנקבע מראש. לאורך התוואי מצאתי סימונים
מנדטוריים, עמודי בטון שסימנו את הגבול המזרחי של אגם החולה. נקודות אלו עזרו לי
להתמצא בסבך הנוראי של החולה. בתקופת המנדט נעשתה עבודה טובה מאד של סימון
ומדידות.
המדידות
בגבול סוריה והתקריות עם הסורים
העבודה בסניף טבריה שולבה עם עבודות ביטחוניות שנעשו עבור
צה"ל. מנהל מחלקת המדידות, מר אלסטר, בא אלי הביתה מספר חודשים לאחר כניסתי
לתפקיד בטבריה. זה היה כבר בשנת 1958. הוא ביקש ממני, על פי בקשת פקוד צפון,
שאחליף את עובד מחלקת המדידות בחיפה שביצע עבודות לאורך הגבול הסורי. המנהל היה
בטוח שלא אסרב, ובנוסף לגבול הסורי, צרפו לי גם את הגבול הלבנוני לכל אורכו,
ו"הקו הירוק" מאיזור ג'ת-באקה
אלע'רביה, לאורך הגלבוע, ועד מפגש ואדי שובאש (ואדי בזק) עם הירדן. אנשי הצבא בפיקוד הצפון שאיתם
עבדתי היו האלופים אברהם יופה ומאיר זורע, סגן אלוף צבי רסקי, שהיה מפקד גוש
תל-חי, סא"ל שאול שלו, קמב"צ פקוד צפון, והקמ"ן יוסי כץ. היה
לי גם קשר הדוק מאד עם הצוות הישראלי של וועדות שביתת הנשק ישראל-סוריה
וישראל-לבנון, בראשו סא"ל שמואל גת שהיה ראש המשלחת הישראלית לועש"ן, ועם סא"ל צבי שפן, שהחליף אותו כששמואל גת
הועבר לתפקיד אחר בירושלים. בעבודות אלו היה עלי לדווח למנהל מחלקת המדידות
ולסא"ל אשר סולל, שהיה מנהל יחידת המפוי הצבאית.
לעבודה בגבול הסורי היו מספר מטרות (אפרט את העיקריות
מביניהן):
א. היו חדירות סוריות לשטח ישראל, ותפקידי
היה, ראשית כל, לאמת את קיום החדירה, ולאחר מכן את עומקה, לתוך שטח ישראל.
בדרך כלל היו אלה חדירות של מוצבים סוריים כגון תל עזזיאת, אל-דרבשיה, עורפיה ועוד.
ב. היה וויכוח על מיקום הגבול ביחס
למעיינות תל דן (תל אל קאדי), ותפקידי היה לסמן את מיקום הגבול בהסתמך על מפת
הגוש.
ג. קרן הקיימת
לישראל, פילסה דרכים לאורך הגבול הסורי, ועלי הוטל למדוד את המיקום המדוייק של כל הדרכים הללו, כדי לוודא שאכן לא הסיגו את הגבול
הבינלאומי. מדדתי גם, וקבעתי, את מיקום קווי הנטיעה של שורות עצי האקליפטוס לאורך כביש מע"צ מקבוץ גדות צפונה, שניטעו כדי
להסתיר את תנועת כלי הרכב מעיני הסורים.
על גבעת האם, צפונית לכפר סאלד, שנות ה- 60'. אברהם אביבי
מודד כיוונים
לסימון קו תיחום השטח המפורז מנבי הודה צפונה לכיוון הבניאס.
המדידה
הייתה סוגיית החדירה לשטחנו של המוצב הסורי בדרבשיה, בנקודת הגבולB.P. 48 ממזרח לעמק החולה, צפונית-מזרחית לואדי עין א-תינה. עלינו למוצב הסורי, מייג'ור מוריסון הקנדי
מהאו"ם ואנוכי. הכוונה הייתה למדוד את עומק חדירת המוצב לשטח ישראל. החיילים
הסוריים לא הרגישו בנו עד שהגענו לגדר התיל שבקצה המערבי של המוצב, ואז קמה
בין חיילי העמדה בהלה ומהומה, והם ברחו מהמקום למרות הדגל הלבן שבידי איש
האו"ם. הגיע אלינו הקצין הסורי האחראי על המוצב, עם אקדח מכוון אלינו,
וצרח על חייליו שיחזרו לעמדותיהם. מייג'ור מוריסון הסביר לקצין הסורי את הסיבה להופעתנו.
הקצין הסורי ביקש מאתנו לא לבצע שום פעולה עד לקבלת הוראות מדמשק. השעה הייתה
10:00 בבקר. ישבנו שנינו על סלע והמתנו לתשובה הגואלת. בינתיים תקעתי את מוט
הטריאנגולציה שהיה בידי, צמוד לגדר התיל החיצונית של המוצב, וחיזקתי אותו בגל
אבנים. בשעה 16:00 הגיע הקצין והודיע כי אכן יודעים בדמשק על הופעתנו, אך ביקש
שייקבע תאריך חדש. ירדנו חזרה למטה. למחרת ביצעתי תצפיות מנקודות ביסוס שהיו
ידועות לי, לעבר מוט הטריאנגולציה שהשארתי למעלה, וזאת כדי לחשב את הקואורדינטה שלו. כך מצאתי שמיקומו של המוט היה כ- 60 מטר
מערבית לנקודת הגבול 48 B.P. רק אז דווחתי שהמוצב חדר 60 מטר לתוך שטח ישראל. להזכירכם,
כי החישובים נעשו בעזרת לוחות לוגריתמים של 9 ספרות ולא במחשבים, כי באותם זמנים
לא היו כאלה בנמצא.
הסורים ירו עלינו מספר פעמים בזמן העבודה לאורך הגבול. פעם
אחת, באמצע עבודת המדידות בשטח המישורי שלרגלי המוצב הסורי בתל עזזיאת, החלו לפתע החיילים הסוריים לירות עלינו. קיפלנו את
הציוד, רצנו אל הקומנדקר ויצאנו מהשטח הפתוח. היינו צוות של שלושה אנשים, אני ושני
עוזרי האמיצים, אליהו בנימין ושמו מואיד, ולצידנו אנשי
הצבא שאבטחו אותנו. יש לי פה תמונה של ריצה תחת אש, שצולמה ע"י כתב עתון "במחנה", לרגלי המוצב בתל עזזיאת,
ותמונה נוספת שצולמה לרגלי מוצב דרבשיה .
אברהם אביבי ועוזריו מקפלים את הציוד
ועוזבים את השטח
תחת אש סורית (תמונה מעתון "במחנה").
עבדנו גם בשטחים מפורזים שלחיילי צה"ל אסור היה להכנס אליהם. במקומם אבטחו אותנו שוטרי משמר הגבול. בכתבה
בעיתון "במחנה", על התקרית שהתפתחה בעת ביצוע המדידות ליד הגבול, נכתב
בהסבר לאחת התמונות: "משורייני המשטרה מנחיתים מכת אש על המוצבים הסוריים,
מתפצלים לשלוש זרועות, נעים במהירות ומונעים בעד הסורים לרכז את אישם ". אנשי
עתון "במחנה" הצטרפו אלינו, בתקופה מסויימת, לכל עבודות המדידה לאורך הגבול הסורי, בדרדרה, בדרבשיה, בח'רבת עורפיה, בנבי הודה
צפונית לגבעת האם, בתל עזזיאת וכו'.
תמונות מעתון
"במחנה": תקרית אש עם הסורים, שפתחו באש על צוות
המודדים. באחת התמונות, נראה המודד
אברהם אביבי, רץ תחת אש סורית.
כיצד התנהלו עבודות
המדידה בשטחים האלה
בדרך כלל, קצין הממונה על צוות האבטחה היה מעביר לי ידיעה כי
הפרות בצד הסורי רועות במרעה וקיימת אפשרות לבצע מדידות. ברגע שהפלחים הסורים
כינסו את הפרות, נתבקשתי לעזוב את השטח, כי נוצר סיכוי לירי מהמוצב הקרוב. הפלחים
הסוריים היו באים בטענות לאנשי המוצב אם אחת הפרות שלהם הייתה נהרגת בתקרית. פעם,
באזור ח'רבת עורפיה שמצפון לדרבשיה, הכנתי נקודת מדידה
להמשך התצפיות. השהייה בנקודה הפחידה אותי כי הייתי חשוף לגמרי, וכל חייל סורי
יכול היה לירות ולפגוע בי. משום מה קבלתי הודעה ממחלקת המדידות בתל אביב להפסיק את
עבודתי בגבול, ולבצע זיהוי פוטוגרמטרי דחוף באזור צפת.
היות וגם פקוד הצפון ביקש לסיים מהר את הטפול בח'רבת עורפיה, בקשתי מראש קבוצת
המודדים שבצפת ,חברי ביג'ו סיאהו,
להמשיך את התצפיות בעורפיה. למחרת הוא הגיע לנקודה יחד עם עוזר בשם גרינשטיין, ובדיוק ליד הנקודה עלה גרינשטיין
על מוקש נעל ונפגע. כתוצאה מהפציעה נאלצו הרופאים לכרות את רגלו.
בצענו גם מדידות לדרכים שהקרן הקיימת לישראל פילסה מגונן
צפונה. מטרת המדידה הייתה לוודא שהדרכים לא עברו את הגבול הבינלאומי. במקרה אחר
נתבקשתי לסמן קווי נטיעה של עצי אקליפטוס במקביל ולאורך כביש מע"צ, שעתיד היה
להיסלל מקבוץ גדות צפונה. מטרת הנטיעה הייתה למנוע תצפיות של הסורים על תנועת כלי
הרכב בכביש החדש. את המדידות בצענו בלילה בחשכה מוחלטת, בעזרת חבל מסומן בקשר אחד
כל שני מטרים, ושלושה קשרים כל עשרה מטר. הכוונים נלקחו בעזרת מצפן עם זרחן, וכל
המדידות התחילו מנקודות שהכנתי מראש, שחושבו בעזרת ספרי הלוגריתמים. את רוב
העבודות שביצענו באזור המזרחי של החולה עשינו בלילה, לאחר שהקצין האחראי על האבטחה
היה מבקש להפעיל את המשאבות בסביבה, כדי שהחיילים הסוריים לא ישמעו את רשרוש סבך העִשְבִּיָה בזמן הליכתנו.
באחד המפגשים באזור
המפורז הצפוני, הגענו לשטח סא"ל שמואל גת, שהיה הנציג הישראלי בועש"ן,
שני קצינים סוריים, איש או"ם ואנוכי. המפגש התקיים בגלל תלונת ישראל כי שדה
פלחה של פלח סורי חדר לתוך שטח ישראל. המדידות שלי אימתו את נכונות התלונה, והקצין
הסורי שאל אותי, בין היתר, אם אני יודע מה סוג הגידול בשדה. קבעתי ללא כל היסוס:
" מולוח'יה". הסורי פנה לאיש האו"ם ואמר
לו: "אתה רואה? המודד יודע שזו מולוח'יה, ואת זה
לא זורעים בישראל. זה נשמע כאילו הקצין הסורי מצא הוכחה שזו חלקה סורית. התערבתי
ושאלתי: "אם זרעו מולוח'יה בקבוץ דן, האם גם קבוץ
דן הוא אדמה סורית?"
היו חלוקי דעות בין ישראל לסוריה היכן עובר הגבול למרגלות תל
דן, ששמו בערבית תל אל קאדי. חילוקי הדעות היו בגלל הימצאותם של חמישה מעיינות
הדן, שנבעו לרגלי הצד הצפוני-מערבי של התל. על-פי הסכם בריטי-צרפתי הוגדר קו הגבול
באזור זה כקו מקביל ובמרחק 100 מטר מצד דרום לדרך שעוברת מצפון לתל דן, עד החצבאני. על פי הפרוש הסורי, המעיינות נמצאים בשטח סוריה, ועל
פי הפרוש הבריטי המעיינות נמצאים בשטח פלסטין (היום ישראל). נתון זה מדוד ומופיע
ע"ג מפת הגוש מס' 13250 של הכפרSHAUQA ET
TAHTA, שנחתמה בשנת 1941
ע"י מנהל המדידות הבריטי MITCHELL.
בפקוד הצפון הוחלט לאתר את מיקום המעיינות בשטח, והמשימה
הוטלה, כמובן, על "אברמינו" (זה אני). לפני
התחלת העבודה באזור המעיינות, הוחלט לבצע סיור מוקדם, בו השתתפנו סא"ל צבי
רסקי, מפקד גוש תל-חי שהיה אחראי על הגזרה; סא"ל אשר סולל, מפקד יחידת המיפוי
הצבאית; ואנוכי. קבענו תדריך לאופן ביצוע תוואי של דרך למעיינות. עלי הוטל לכוון
דחפור, קרוב מאוד ומקביל לקו הגבול, כפי שהופיע במפת הגוש, ולהתקרב בזהירות עד
למעיינות. האזור מסביב למעיינות היה סבוך, עם עשביה סבוכה וגבוהה, כולל צמחית יער,
בגלל המים הרבים שזרמו מהמעיינות במפוזר ונשפכו על פני השטח ולא באפיק. התקדמות
העבודה הייתה איטית ביותר, מטר ועוד מטר. לפתע, נתן לי סא"ל צבי רסקי
הוראה להפסיק את התקדמות הדחפור. לדעתו, עברנו את הגבול, והוא לא רצה שנגרום
לתקרית גבול מקומית. פתאום הופיע אלוף הפיקוד, מאיר זורע, וביקש ממני הסבר על מהלך
המדידה. בגלל הסבך הנורא ורשרוש המים החזק של חמשת המעיינות היה קשה לדעת את מקומם
המדוייק של המעיינות ואת כיוון זרימתם. האלוף שאל אותי
אם אני בטוח במדידותי ותשובתי הייתה: "אני בטוח
בהחלט". קיבלתי הוראה להמשיך. המשכתי את העבודה בבטחון
מלא, ושמחתי וצהלתי כשמצאתי בשטח את נקודת המצולע ST/53, שהוקמה במקום בזמן המנדט. זו הייתה
בקרה טובה על עבודתי. סא"ל צבי רסקי היה כל-כך שמח, וחיבק אותי חיבוק של
הערצה.
לאחר זמן מה, האלוף אברהם יופה, שהחליף את מאיר זורע, סידר
לעצמו מעין גומחה במימדים גדולים בתוך הסבך הרציני שליד המעיינות, והניח בה
ספסלים ושולחנות. התקיימו שם המפגשים של מפקדים שטיפלו והכריעו בפתרון הבעיות של
הגבול הסורי. שם גם הוטלו עלי, ותואמו, עבודות המדידה, מאחר והופעתי כל הזמן כעד
מדינה בחקירות של אנשי האו"ם. מפקדים מאותה תקופה שביקרו בגומחה היו
סא"ל אריק שרון, סא"ל רפאל איתן, קמב"צים וקמ"נים של פקוד
צפון, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד. למקום הזה קראו בזמנו "גן העדן של
יופה".
צמוד לגומחה, מצד מזרח, גליתי את הטחונה (טחנת קמח מתקופת העות'מאנים), ומעט למעלה יותר את נקודת הטריאנגולציה מדרגה
ראשית M/99.
הנקודה עזרה לי מאוד בהמשך עבודתי לאורך הגבול הסורי מקבוץ דן דרומה, אך לא מערבה
בגלל הסבך הנוראי. לכן קבעתי נקודת טריאנגולציה נוספת, מס' 1083 B/ על התל. הנקודה שלטה על
המרחב המערבי עד קבוץ מעיין ברוך.
באחד המקרים התלוננו הסורים כי בולדוזר של הקרן הקיימת חצה
את הגבול. בדקתי וקבעתי שזה לא נכון, וסיפקתי קואורדינטה
של המקום לנציג הישראלי בועש"ן, שמואל גת, בצרוף מפה עם ציון מקום הנקודה ביחס לגבול הבינלאומי.
מטה האו"ם שישב בטבריה, הזמין את קפטייןBRIZZI , גיאודט
איטלקי מצוות האו"ם, לבדוק את הקואורדינטה שסיפקתי
לועש"ן, והוא מדד ואימת אותה. האמת היא שהיה לי
מאד קשה לישון באותו לילה, כי חששתי שהבודק האיטלקי יטעה, וזה יתפרש כאילו אני
טעיתי. זו הייתה תקופה שעדיין לא היו בה טלפונים בבתים. בקושי היה טלפון במשרד,
ומספרו היה בן שלוש ספרות בלבד (252). כשרציתי לשוחח עם המשרד הראשי בתל אביב, היה
עלי לבקש מהמרכזיה העירונית את המספר הדרוש, ולהיות
מרותק שעתיים, ואפילו שלוש שעות, עד לקבלת השיחה הדרושה. בחצות דפקו בדלת, אשתי
קמה בבהלה. שוטר שעמד בפתח בישר כי מפקד ועש"ן
ביקש ממשטרת טבריה להודיע ל"אברמינו" לישון
בשקט ולא לדאוג . למחרת נודע לי כי ההפרש בין המדידות שלנו היה FOOT ONE (30 ס"מ). בידי מצוי מכתב מקפטיין
BRIZZI,
בו הוא מודה לי על העזרה שנתתי לו כדי להגיע לתוצאות נכונות.
אלסטר ידע היטב כי הוא מעביר לידי תפקיד קשה, אך לא ידע
כי הסובלת האמיתית מהתפקיד הזה הייתה אשתי, שידעה שאני מסכן את עצמי בעבודות לאורך
גבול מסוכן כמו הגבול הסורי. ימים ולילות סבלה, אבל שתקה, כי ידעה שאני עושה את זה
מרצוני הטוב.
בכל
פעם שעבדתי שם בלילה, כשסיימתי את העבודה, דאגתי כי הקמב"צ או הקמ"ן
הפיקודי יבקשו משוטר במשטרת טבריה להגיע לביתי כדי להודיע לאשתי שסיימתי
ועזבתי את השטח.
המדידות
בגבול לבנון
הגבול הבינלאומי ישראל-לבנון שונה מזה שבין ישראל לסוריה באופי
הקרקע והתכסית. קיימת בו צמחיה עבותה שמפריעה למצוא את המקום המדוייק שבו עובר תוואי הגבול, כי אין אפשרות לראייה בין כל
שתי נקודות גבול רצופות. לכן נתבקשתי לסמן נקודות נוספות, נקודות ביניים, בין
הנקודות המקוריות מתקופת המנדט. אני סימנתי את מיקום נקודות הביניים בין דוב"ב למלכיה. לא עבדתי ממערב לדוב"ב.
אנשי משמר הגבול ממשטרת סאסא עשו את היציקות כדי לחזק את האבנים. העבודה הזאת
נעשתה בשנות ה- 60'. מפקד אנשי מג"ב היה דרוזי
ג'ינג'י בשם סלמאן חמד. סגנו נקרא פרחאן רוזה.
הפלאחים הלבנוניים שעבדו את חלקותיהם בקרבת קיבוץ מלכיה, טענו
כי גדר מטעי הקבוץ חודרת לשטח חלקותיהם. בדקתי ודווחתי כי אכן הגדר חודרת לשטחם כ-
3 מטר בפינה הצפונית של המטעים, ו- 6 מטר בפינה הדרומית. סא"ל שמואל גת קבע
מפגש, ביום חמישי כלשהו עם נציג צבא לבנון, וזאת כדי לחדש את מיקום עמוד
גבול 24, הסמוך למלכיה, שממנו יצא תוואי הגבול לעמוד הבא. העמוד הישן לא נמצא
בשטח.
למפגש המתוכנן הגיע קומנדן ג'ורג' נאסיף, סגן מפקד יחידת המיפוי של צבא לבנון. שמואל גת וג'ורג' נאסיף דיברו ביניהם על כל מיני בעיות לאורך הגבול,
ביניהן חדירת רועים לבנוניים לתוך שטח ישראל באזור הכפר בלידה, צפונית-מערבית
לקבוץ יפתח, כדי להשקות את צאנם. הם דיברו גם על בעיות נוספות: לא היו חסרות בעיות
בשטח. לבסוף הגענו לנושא חידוש ע.ג.24 , ודובר על שיטת העבודה. שמואל גת הציע שאני
אחדש את המיקום והלבנונים יבדקו את התוצאות. מדדתי את המיקום של העמוד, ולאחר מכן
הוקמה הנקודה מחדש.
במהלך השיחה עם ג'ורג' נאסיף דברתי
איתו בצרפתית, שפה שגורה בפיו יותר מאנגלית, ועוד הוספתי מספר ביטויים בערבית. בתום
השיחה בינינו פנה אלי ג'ורג' ואמר לי כי הערבית שלי
נשמעת לו כניב מצרי. אישרתי לו כי נכון הדבר וכי אני יליד אלכסנדריה. נאסיף הסביר לי כי הוא מרוני, יליד אלכסנדריה גם הוא, ומשפחתו
עזבה את מצרים בשנת 1936 בתקופת המהומות נגד המרונים. אמרתי: "נולדתי
באלכסנדריה, ברחוב פומרולי מס' 17 באיברהמיה,
רמלה". ענה לי ג'ורג': "גם אני נולדתי בכתובת
הזאת. אל תגיד לי שאתם הייתם המשפחה היהודית שגרה מתחתנו"!! אמרתי שבאותה
תקופה הייתי מאוד קטן, ואיני זוכר מאומה. קבענו מפגש המשך ביום ראשון בשבוע שלאחר
מכן.
בשבת הופעתי כהרגלי בבית אמי, ובין היתר ספרתי לה על המפגש עם ג'ורג' נאסיף. בשומעה את השם ג'ורג'
נאסיף, הרימה אמי גבה ואמרה: "אדם זה הוא אחיך לחלב". היא סיפרה
לי כי באותה תקופה הניקה אותי, וגם אותו, לדרישת אמו. חשתי שזה לא ייתכן , כי הגבר
הזה נראה לי מבוגר ממני בעשר שנים לפחות. במפגש ביום ראשון סיפרתי לו את דברי אמי,
והוא הסכים לדבריה, אבל בשינוי קל. הוא סיפר לי, כי בקומה שמעל משפחתו גר בן דודו,
גם הוא ג'ורג' נאסיף, שהוא בגילי והוא "אחי
לחלב". היום הוא גר, כך סיפר לי, בשכונת בעבדה שבביירות.
סיימנו את המפגש ונפרדנו לשלום.
ביוני 1982, במלחמת שלום הגליל, חצה צה"ל את גבול לבנון
ונכנס לשטחה. כחודש לאחר מכן הצטרפתי לחברי ביחידת המיפוי הצבאית לבצע
עבודות מיפוי בלבנון. מרכז הפעילות של יחידתנו היה בווילה מפוארת בכפר לבנוני
יפהפה ועשיר, בשם דיר אל קמר, ששה ק"מ דרומית לביירות.
לידו נמצא הכפר בית אל-דין, שבו נמצא ארמון ששימש בעבר את מנהיגי ארץ הלבנון. הם
נפגשו בו בימות הקיץ לישיבות חשובות. ביקרנו בארמון והתפעלנו לראות אותו על כל
חדריו והיכליו הצבעוניים.
בעבודה זו נסענו פעמים רבות מדיר אל קמר צפונה, והגענו עד כ-
20 ואפילו 30 ק"מ מהקו שהגיעו אליו כוחות צה"ל. בכל יום שעברנו בבוקר
דרך ביירות בדרכנו צפונה, ביקשתי כי בדרך חזרה נעבור
דרך שכונת בעבדה כדי לבקר את ג'ורג' נאסיף. דבר זה לא
יצא לפועל, כי תמיד חזרנו בחושך ודחינו את הביקור ליום המחרת. ביום רציחת בשיר ג'ומייל, שהיה המפקד העליון של יחידות הפלנגות הנוצריות
בלבנון, נסגר הגולל על הביקור הנכסף.
אברהם אביבי מעל העיר ג'וניה בלבנון, ספטמבר 1982
מדידות ב"קו הירוק" בצפון השומרון
בתפקידי כמנהל סניף טבריה עסקתי גם במדידות וסימון לאורך
"הקו הירוק" מאזור ג'ת-בקה אל ע'רביה עד שפך ואדי בזק לירדן. סימנתי את הקו בליווי של אנשי
משמר הגבול שבסיסם היה בברקאי. למפקד שלהם קראו חמאמי.
הכפר ברטעה היה חצוי על ידי
"הקו הירוק", ואנשי משמר הגבול רצו לדעת אם בסיורים שלהם בתוך הכפר הם
חודרים לשטח הירדני. יצאתי לכפר וסימנתי את הקו בתוך הכפר. קבוצת חיילים שסופחה
למשמר הגבול מילאה חביות באבנים במקומות שסימנתי, יצקה מעליהם שכבת בטון, שמתוכה
בלט ברזל זווית. עבודת המדידות נעשתה בשיטת השולחנית, על גבי מפה בקנ"מ 1:10,000.
כשמדדתי בגלבוע, באזור פקועה, הופיעו פתאום חיילים ירדניים
ודרשו ממני להפסיק לעבוד. הם רצו שיהיה גם נציג שלהם, שיראה מה אני עושה. הפניתי
את הדרישה לחמאמי. חמאמי ישב
בזחל"מ עם מקלע 0.5 ואמר לי: "אני רוצה
שתמשיך לעבוד". אמרתי להם בערבית שהוא רוצה להמשיך לעבוד והם איימו שיירו בי
ותפסו עמדות מאחורי בולדרים. באותו הרגע נבהלתי. אמרתי לחמאמי: "הם מאחורי הבולדרים
והולכים לירות בי". אני זוכר שהוא התרומם מעל הזחל"מ
ואמר לי להמשיך, הוא רוצה לראות מי יירה עלי. ההרגשה שלי הייתה נוראה. אלה אומרים
לי להפסיק למדוד וזה אומר לי להמשיך... ואז הציעו הירדנים שנחכה לנציג שלהם
מהמדידות וחמאמי הסכים. הופיע מישהו מהמדידות ושאל אותי
למעשי. הראיתי לו את המפה. הוא התלהב לראות מפה טופוקדסטרית
בקנ"מ 1:10,000 ואמר לי שהלוואי ולהם היו כאלה
מפות. הוא הוסיף: "אני מאמין שאתה עושה עבודה נאמנה, אבל אתה מתייחס למפה עם
"הקו הירוק" שלכם. השאלה היא אם הוא תואם את "הקו הירוק"
המוסכם. אמרתי לו שאני מוכן לבקש מהמוסדות שלנו שיעבירו אליהם מפה שלנו לבדיקה.
באותו יום הפסקנו את העבודה, וכך זה נגמר. למחרת המשכנו מאותו המקום, ירדנו
מהגלבוע לכיוון נחל בזק והמשכנו את המדידות.
באזור סנדלה, כשעברתי מתחנת מדידה אחת לשנייה, העברתי את
השולחנית לתחנה החדשה. בעת העמדת השולחנית על הקרקע באזור שכולו היה צמחייה צפופה,
נגעתי בנחיל דַבּוּרִים שהתרומם וכיסה אותי. נעקצתי בכל האזורים בגוף, כולל בלשון.
הקמתי צעקה, זרקתי אדמה מעלי כדי שיתרחקו ממני. חמאמי
נבהל. הוא לא הבין בהתחלה במה מדובר. הוא ראה את הענן השחור של הדַבּוּרִים
העוקצניים ומיד ביקש מנהג הג'יפ שליווה אותנו, שיקח
אותי לבית-החולים בעפולה. שם טיפלו בי במי בור ויוד, והרופא אמר לי ללכת לנוח
בבית. הוא התפלא איך יצאתי בנס מהדבר הזה בלי התנפחויות. החשש שלו היה שהלשון שלי
תתנפח. נחתי בבית יומיים-שלושה ואחר-כך חזרתי לעבודה.
מלחמת
ששת הימים
במבצע קדש, בשנת 1956, השתתפתי במאמץ המלחמתי בתור צנזור
בצנזורה הצבאית לעיתונות, רדיו ודואר חיילים. הצנזורה שכנה ב"בית הירוק"
ביפו. במלחמת ששת הימים השתתפתי בתור מודד, המקצוע האהוב עלי. כך התגלגלו
העניינים: מלחמת ששת הימים פרצה והתחילה, אני המתנתי בביתי מדוכא. שאלתי מספר
פעמים מתי יגייסו אותי. התשובה הייתה בכל פעם: "שב בשקט עד שנקרא לך".
ב- 9.6.67 בערב ישבתי עם אשתי במרפסת הבית (בשכונת +200 בטבריה עילית). המרפסת
פנתה מזרחה לעבר הכנרת ורמת הגולן. הבטתי וראיתי את ההפצצות האחרונות על העיירה קונייטרה. מאוחר יותר שמעתי ברדיו על הכרזת הפסקת האש בין
ישראל לסוריה. חברי הקבוצים תל-קציר, האון, הדגניות, שער הגולן, וכמובן עין-גב,
החליטו לעלות בטורים רגליים, נושאי לפידים בוערים, מרגלי הרמה לעבר המוצבים
הסוריים שהפגיזו אותם יומם וליל: קלעת אל חצן, מוצב ליד סוסיתא, והמוצבים הסוריים
שהתמקמו על אדמה ישראלית ריבונית בח'רבת תאופיק אלתחתא. המחזה שהתגלה לעיני היה מרהיב, אך עיני דמעו וכולי
הייתי בדיכאון: המלחמה הסתיימה ואותי הזניחו כאילו הייתי חסר ערך, שלא תרם מאומה
למאמץ המלחמתי.
לפתע קיבלתי הביתה צלצול טלפון. זה היה בשעה שאחרי חצות הלילה.
סא"ל שמואל גת, הנציג הישראלי בוועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה וישראל-לבנון,
הודיע לי להיות מוכן ליציאה בכל רגע לרמת הגולן, לקביעת הקואורדינטות של קו הפסקת
האש. ביום 11.6.67 יצאתי וקבעתי יחד עם משקיפי האו"ם, את הקואורדינטות
של העמדות הקדמיות ביותר אליהן הגיעו כוחות צה"ל ברמת הגולן. נקבעו 22
נקודות, מפסגת החרמון בצפון ועד אלחמה בדרום רמת הגולן,
ליד מפגש הגבולות של ישראל, ירדן וסוריה. את 22 הנקודות האלו סימנתי בעצמי על-גבי
מפה בקנה מידה 1:50,000, עליה חתמו ביום 15.6.67 סא"ל שמואל גת בתור נציג
צה"ל, ו-MAJOR ARTHUR GREEN, נציג משקיפי האו"ם. נקודה מספר 1 נמצאה במקום שבו הייתה
העמדה הצפונית-מזרחית בחרמון (ג'בל אלשייח') שאליה
הגיעו כוחות צה"ל. הייתי אמור להגיע אליה יחד עם משקיפי האו"ם. לתומי,
חשבתי שנעלה אליה בכלי רכב. שמואל גת רמז לי לעלות, והצביע לעבר הליקופטר סופר-פרלון שעמד לידינו והמתין כדי לקחת אותנו לפסגת
החרמון. שמואל לא ידע כי אני סובל מפחד גבהים. לא רציתי שישים לב לבעייתי
זו, הצטרפתי לקציני ועש"ן ומשקיפי האו"ם
ועליתי למסוק שהתחיל להתרומם כשהדלת מולי פתוחה לרווחה לכל רוחבה. הגעתי למסקנה כי
לא ינעלו אותה, וככה נגיע למעלה. לידי הייתה ידית שתפסתי אותה בחוזקה ולא הרפיתי
ממנה לרגע במהלך הטיסה. הגענו סוף-סוף למעלה והמסוק נחת בבטחה. ואז, רק אז, נשמתי
לרווחה, למרות שידעתי כי ממתינה לי עדיין החזרה מטה. שם, למעלה, היה קר מאוד,
למרות שהיינו באמצע הקיץ. הקור העז הפריע לי לחשוב איך לבצע את המדידות (להזכירכם
כי באותה תקופה לא חלמנו על GPS). בצעתי חיתוך עורפי מנקודות ביסוס שהיו ידועות לי, והיו במרחקים
של 10 ו- 20 קילומטרים מהפסגה. בחזרה למטה, קבלתי אומץ וצילמתי מלמעלה את ברכת רם
וסביבתה בשקופית, שאני נהנה מאוד, בכל פעם, להקרין אותה על קיר הסלון.
לאחר הירידה מהחרמון קבעתי את שאר הנקודות ביחד עם משקיפי
האו"ם, שהכינו רשימה של 22 הנקודות על גבי נייר עם כותרת של האומות המאוחדות.
על הנייר חתמו שוב נציגי צה"ל ומשקיפי או"ם. הרשימה צורפה למפה 1:50,000
שהכנתי.
מכתבו של המודד המחוזי בטבריה, אברהם
אביבי, אל מנהל מחלקת המדידות,
יוסף אלסטר, על מדידת וסימון קו
המוצבים הקדמי של כוחות צה"ל לצורך קביעת
קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים.
נכתב ב- 17 ביוני 1967.
כחודש לאחר סיום המבצע הזה פנה אלי יוסף אלסטר, מנהל מחלקת
המדידות, שאקבל על עצמי גם את מחוז חיפה. הוא ביקש ממני שאמשיך לבצע מדידות
לדרישות של פיקוד צפון, ועשיתי כן. כל מה שנכתב וייכתב להלן, מצוטט מדיווחים
ששלחתי בזמנו למנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר; למפקד יחידת המיפוי הצבאי
סא"ל אשר סולל; לקמב"צ פקוד צפון, וכמובן, ליו"ר וועדת שביתת הנשק
ישראל-סוריה ולבנון, סא"ל שמואל גת, וסא"ל צבי שפן שבא אחריו.
התחלתי לדהור לאורך קו הפסקת האש, באיזורי
אל-מא, רפיד, צומת עין זיוון
, ג'בתא אל ח'שב ועוד, על-פי
דרישות פיקוד הצפון, כדי לבדוק שדרכי העפר שצה"ל פילס לא יעברו מזרחה לקו
הפסקת האש. ביום 29.8.67 נתבקשתי ע"י רס"ן אלעמי
ממבצעים פקוד צפון (בנו של עמיאל אלעמי, מנהל מחלקות
השדה וב"ת במחלקת המדידות) לאתר את מיקום הכפר אל-מא ביחס לגבול הפסקת האש. ביום 7.11.67 מדדתי חדירה סורית
בשטח ההפקר ליד הכפר הסורי מעלקה. כשאגף המדידות התחיל
בהסדרת השטחים ברמת הגולן, הופעתי לבקשת הפרקליטות, בבית המשפט בכפר מסעדה, והעדתי
בכל תיקי הסדר הקרקעות כעד מדינה וכמפענח תצלומי אוויר.
מכתב תודה מסא"ל צבי שפן, קצין
קישור לאו"ם, לאברהם אביבי, על
מדידותיו לאורך הגבול עם סוריה. נכתב
באוגוסט 1967, עם סיום
תפקידו של אביבי כמנהל המשרד
בטבריה.
מנהל
מחוז חיפה
בסוף יוני 1967 באו אלי אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, ואלעמי, והודיעו לי שהוחלט שאני אהיה מודד מחוזי של חיפה.
הייתי צריך לעבור לחיפה. אשתי לא רצתה לעבור כי הייתה לה עבודה והיו לה חברים
בטבריה, אבל אמרה לי שלא תפריע לי להתקדם. גם אני אהבתי את טבריה. הייתי מאמן
קבוצת הכדורסל של מכבי טבריה, הייתי מזכיר אגודת הטניס בסניף של טבריה, ובמסגרת
הליגה למקומות עבודה הייתי בקבוצת הכדורגל של אגד טבריה, ואחר-כך עברתי
לקבוצת הכדורגל של סניף מס ההכנסה בטבריה.
עברתי לחיפה. כמודד מחוזי של חיפה והצפון היו תחתי ארבעה
משרדים. בחיפה נמצא המשרד המרכזי, ברח' יפו 28. בעכו: ליד בניין המשטרה, קרוב לשפת
הים. בנצרת – בבניין המוסקוביה בעיר התחתית. בטבריה –
בבניין המשטרה. עיקר העיסוק שלי כמודד מחוזי היה רישום תוכניות לצורכי רישום
בטאבו. זה היה תפקיד המשרד המחוזי עוד בתקופת המנדט.
המשרד בעכו נפתח בראשית בשנות ה- 50'.
הייעוד העיקרי שלו היה הסדר קרקעות בגליל המערבי, ומיפוי לפיתוח. עבדו שם למעלה מ-
6 קבוצות תחת פיקוח של צבי שפירא, ואחריו – תחת צבי פדבה.
המודדים היו בהתחלה חלקם מהמרכז וחלקם מקומיים, מכפר יסיף,
אבו-סנאן, אלמכר, תרשיחא ומעיליא. כשהגעתי לחיפה ב- 1967 כבר לא היו מודדים מהמרכז
בעכו, אלא רק מחיפה ומכפרי הסביבה. הסניף בעכו עסק בתקופתי בפיתוח על-פי דרישות
משרד השיכון: במעלות, בנהריה במיוחד, בתרשיחא ובמושבים
באזור נהריה: עברון, בוסתן הגליל ועוד. את המשרד בעכו
סגרתי בשנות ה- 70 המאוחרות. צמצמתי את מספר קבוצות המודדים כי היה לי קשה. במרכז
בתל-אביב היו 16 קבוצות מדידה שעליהן היו שלושה מנהלים: יוסי משולם, גרשון שטינברג ושמעון נסטור. לי לא הייתה כל עזרה. כשעזבתי את המחוז
בפעם הראשונה ב- 1978 היו לי בצפון כ- 14 קבוצות שמדדו ברחבי השטח שמחדרה עד גבול
לבנון. רק אחרי שעזבתי הביאו לנצרת את משה קפלן וזה היה ב- 11 באוקטובר 1979. בא
אלי אשר סולל, שהיה סמנכ"ל, וביקש שאחזור לאגף המדידות. אמרתי לו שאם תהיה לי
עזרה – אני חוזר. חזרתי בסוף שנת 1980 והייתי שוב מודד מחוזי של חיפה והצפון. מחוז
חיפה והצפון עסק ברישום תוכניות בטאבו, מה שלא נעשה בנצרת. המודד המחוזי בנצרת
אינו מטפל בנושא הזה.
הסניף בנצרת הוקם באותה שנה בה הוקם הסניף בעכו, אבל שמעתי
שבנצרת עבדו עוד בתקופת המנדט. בתקופתי היו שם שש קבוצות מודדים, כולן מקומיות,
בעיקר מנצרת ומהכפרים בסביבתה. א-ריינה, היה הכפר ממנו הגיעו הרבה מודדים ועוזרי
מודדים. המשרד עבד בעיקר על קדסטר ופיתוח, ומדד בנצרת
והסביבה. את נצרת עלית בנו לפי המדידות שלהם. כשהגעתי למחוז הצפון ב- 1967 היו
בנצרת עלית רק שני בתים. ה"בום" הגדול של בניית נצרת עלית היה בשנות ה- 70'.
הסניף בטבריה פעל בתקופתי כמנהל מחוז חיפה והצפון זמן קצר.
בראשית שנות ה- 70' צרפתי אותו לנצרת כי לא היה כדאי
להחזיק אותו בנפרד. לא היה לי כדאי לנסוע עד טבריה, אז אמרתי לחבר'ה שהיו שם:
"תבואו לנצרת". עד שסגרתי את הסניף בטבריה עבדו בו משה סטרולביץ' ואלי שלומי שנקרא אז פרידמן אליאס. הם היו שני ראשי
קבוצות. כשהייתי צריך קבוצת מדידה שלישית קיבלתי את הקבוצה של ביז'ו
סיהאו, שהגיע מהמרכז ועבד באזור צפת. עד שנסגר הסניף
הוא עסק בקדסטר בעיקר בעיר טבריה, ובעבודות פיתוח
מקרית-שמונה בצפון עד בית-שאן בדרום. במערב - עד נצרת עלית. כשנסגר הסניף בטבריה
החליף אותו הסניף בנצרת.
העבודה בחיפה הייתה קשה. 14 הצוותים שלי מדדו להסדר קרקעות
ולפיתוח, והייתי צריך לשלוט על כולם. בחיפה המשיכו להגיע הזמנות למדידה מהצבא.
בנוסף לכך הופעתי בבתי משפט כעד מומחה במשפטי קרקעות, במיוחד של הגליל המערבי. היו
ימים שהופעתי בבתי משפט כעד מומחה במשפטי קרקעות, במיוחד של הגליל המערבי. היו
ימים שהופעתי בבית-משפט שהיו בו ארבעה חדרי שיפוט. הייתי גומר משפט אצל שופט אחד
ועובר לשופט השני. הגעתי לשישה משפטים ביום. לפעמים היו לי חמישה ימים כאלה בשבוע.
הופעתי בבתי המשפט המחוזיים בחיפה ובנצרת בעיקר במשפטים שעסקו בהסדר קרקעות,
ובבתי משפט השלום בחדרה, בבית-שאן, במַסְעָדֵה ובטבריה, בהם דנו בעיקר בבעיות
מדידה וגבולות בין שכנים. רציתי לעזוב כבר בתחילת שנת 1970, אבל עזבתי בשנת 1978.
התפטרתי וחזרתי בתחילת שנת 1980 לאותו הכסא בחיפה. עבדתי כך עד מועד פרישתי
באוקטובר 1994. ביקשו שאשאר עוד שישה חודשים. גם מינהל מקרקעי ישראל רצה אותי, אז
עבדתי גם בניהול המחוז מטעם מפ"י, וגם במינהל, כאחראי מחוזי על המיפוי
של מחוז חיפה שלהם. במאי 1995 פרשתי לגמלאות ממפ"י והמשכתי לעבוד במינהל,
בחוזה של שלוש שנים.
ספור מהחיים 1: שר העבודה יגאל אלון והמחמאה ליוסף אלסטר
ולמחלקת המדידות
בשנת 1961 התמנה האלוף יגאל אלון לשר במשרד העבודה, לו היינו
שייכים. באותה השנה החליט השר אלון לכנס את כל ראשי האגפים והמחלקות של משרדו. גם
מחלקת המדידות הממשלתית דאז (המרכז למיפוי ישראל היום) ואג"ש
– אגף השכון דאז (משרד השיכון היום) הוזמנו לאותו כנס.
מנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר, הזמין לאותו כנס בירושלים את מנהלי המדורים: גוסינסקי, אלעמי,ארנשטיין, שישא, משה ארז, עיני, ועוד. הוזמנו גם המודדים המחוזיים:
ריבק, גולדשטיין, לבני, סגל ואנוכי. יגאל אלון הסביר את
מטרת הכנס ולאחר מכן התחיל להציג כל מנהל אגף ומחלקה, וביקש שיפרטו ויסבירו לו את
תפקידו ופועלו של כל משרד. כשהגיע התור של מנהל המחלקה יוסף אלסטר, פתח השר
במלים אלו: " ועכשיו אני מציג את מר יוסף אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, שהיא
היהלום שבכתר". קשה לי לתאר את הרגשתי, כששמעתי מלים אלו מפי שר העבודה, יגאל
אלון, שהערכתיו לפני-כן כאחד האלופים החשובים בצה"ל.
ספור מהחיים 2: מפקד חיל הים – טעות בזיהוי
בחודש מאי בשנת 1981 קיבלתי הודעה ממנהל אגף המדידות, להתלוות
לאנשי מחקר של המכון האוקיינוגרפי של אוניברסיטת חיפה.
הם חקרו את נדידת החולות התת-ימיים במפרץ חיפה, וביקשו
לשתף במחקר זה את אגף המדידות.
הוסבר לי כי מאז הקמת סכר אסואן על הנילוס במצרים עילית,
התמעטו כמויות החולות שהגיעו לחופי ישראל, והוחלט להכין מפות טופוגרפיות תת-ימיות
לכל שטח מפרץ חיפה, מהחוף ועד כ- 10 ק"מ מערבה ממנו.
לנושא מחקר זה נרתמה אוניית מחקר בשם "שקמונה" עם רב חובל בשם שלמה..., כנראה בן-נון. תפקידי
במשימה היה לקבוע את המיקום המדויק (קואורדינטה) של
תורן האונייה בזמן שבו הפעילו באונייה אקו-סאונדר
לקביעת עומק שכבת החול עד לשכבת הסלע.
להכנת פעולה זו נתנו לי שבוע ימים בלבד. יש לזכור כי באותה
תקופה טרם עבדנו עם .S.P.G.
החלטתי למקם שלוש תחנות תצפית עם תיאודוליטים
2T,
האחת על הר הכרמל בסטלה מאריס, השנייה בחוף קרית-חיים
והשלישית ליד המגדלור שבעכו העתיקה, עם פתיחת ייחוס לשלוש נקודות לכל תחנה.
הסברתי לשלוש הקבוצות את דרישות המחקר, ואימנתי אותן.
אני עצמי עמדתי על סיפון אוניית המחקר, ובו ברגע שמפעיל האקו-סאונדר נתן את האות, דיווחתי דרך הקשר לשלוש התחנות. שלוש
התחנות קראו באותו זמן את הזווית והכוון לתורן.
לאחר מכן חישבו את מיקום התורן לפי מספר סדורי
וזמן, וכך עבדנו חמישה ימים.
קרה, ויום אחד, באמצע פעולת מחקר זו, אני שומע אחד המלחים קורא
לרב החובל שלמה ומודיע לו כי אחיו "יוחי"
מגיע לאונייה. הייתי עסוק בתפקידי ולא רציתי לפספס את האות של מפעיל האקוסאונדר. והנה, "יוחי"
הגיע ועלה בסולם שהורד לו מדופן האונייה. "יוכי", לבוש סרבל עבודה לא
הכי נקי עלה לסיפון ואמר לשלמה שכואב לו הראש. אני, יליד אלכסנדריה שהספורט האהוב
עלי היה סירות שייט ומפרשים, רגיל לטלטולי ים וגלי הים לא משפיעים עלי, אמרתי
בדיעבד לשלמה, כי ל"יוחי" יש כאב ראש כתוצאה
מטלטולי הים. שלמה הסתכל לעברי עם חיוך בפנים ואומר לי, מה פתאום !!! ... זה
"יוחי"...!!!
אחר-כך ישבנו על הסיפון לאכול ארוחת צהריים. כל החבורה ישבה
מסביב לשולחן העץ. "יוחי" המשיך לשבת על כסא
נח ולא ניגש לשולחן לאכול. שלמה קרא ל"יוחי":
"בוא, תאכל ותשתה משהו וכאב הראש יעבור לך". אמרתי לשלמה: "אם הוא
יאכל אפילו ביס אחד, הוא יקיא". שלמה ענה: "אביבי, "יוחי" זה, שאתה לא מכיר, הוא מפקד חיל הים, האלוף יוחאי
בן-נון. בין היתר הוא גם אחי". כששמעתי משפט זה, לא ידעתי היכן לשים את ראשי,
בגלל הטעות הגסה שעשיתי.
ספור מהחיים 3: עז אלדין אלקסאם
בשנת 1996 עבדתי במנהל מקרקעי ישראל, במחוז חיפה, כאחראי מחוזי
למיפוי ומדידות. זה היה לאחר יציאתי לגמלאות מהמרכז למיפוי ישראל. פנה אלי מפקח
שדה של אותו המשרד, שמו יצחק אשכנזי, והסביר לי שיש לו בעיות עם שני אנשי
"חמאס" בקשר למיקום גבולות חלקת בית-קברות ליד נשר, שבו קבור עז אלדין אלקסאם. אלקסאם היה אחד מראשי
המורדים המוסלמיים שפעלו נגד הצרפתים בסוריה בשנת 1922, ובשנת 1935 פעל נגד
הבריטים בארץ. כביש חדש עוקף נשר היה אמור להסלל באותה
חלקת בית קברות. למחרת יצאתי עם המפקח אשכנזי לשטח, ואיתרתי את גבולות חלקת בית
הקברות. הסתבר כי תוואי הכביש אכן מתוכנן לעבור בתוך החלקה. לכן, הוחלט על-ידי
הועדה המקומית ומשרד הדתות שתוואי הכביש יוגבה מעל לשטח בית הקברות והכביש לא יגע
בקברים.
בהיותי יחד עם המפקח אשכנזי בשטח, נתבקשתי על-ידו לא להסתובב
ולהביט לאחור, כי שני ה"חמאסניקים", מגודלי
זקן, הגיעו גם הם לשטח, והם מתקרבים לעברנו. עשיתי כבקשתו. כששני מגודלי הזקן
הגיעו אלינו והרגשתי בקרבתם, נאלצתי להסתובב כדי לראות עם מי יש לנו עסק. ברגע
שנעמדנו פנים מול פנים, קפץ אחד מהם לעברי וחיבק אותי באומרו: "אביבי, מה
שלומך"? עוד הוסיף: "היום אין מי שיעזור לי לאתר בתי-קברות מוסלמיים
מתקופת המנדט"... הוא היה איש הווקף המוסלמי באזור הצפון.
באותו יום התפשטה שמועה במנהל מקרקעי ישראל כי אני מקורב
ל"חמאס".
מנהלים ועובדים ותיקים במחוז חיפה
המודד המחוזי בתקופת המנדט, בשנות ה- 40',
היה אטלס. יתכן שהיה לפניו מודד בריטי. אחריו היה יהודה גולדשטיין מודד מחוזי. הוא
התחיל את תפקידו בסוף תקופת המנדט, והמשיך עד אמצע שנות ה- 60'.
אחר-כך היה שמעון שמעוני מספר חודשים. שמעוני היה מודד מחוזי מספר חודשים למרות
שלא היה מודד מוסמך. הוא מונה לתפקידו עפ"י בקשת יגאל אלון שהיה מנהיג אחדות
העבודה. אני הגעתי להיות מודד מחוזי ביולי 1967 והייתי מודד מחוזי עד מאי 1995.
יואל שוורץ, המודד הנוכחי, נכנס לתפקיד ב- 1995.
יהודה גולדשטיין, המודד
המחוזי של חיפה מסוף
ימי המנדט הבריטי עד מחצית שנות
ה- 60'.
חוץ מהמנהלים של מחוז חיפה, אזכיר את העובדים הותיקים: שאול זייד
היה בשנות ה- 50' וה- 60';
אבי אדלר בשנות ה- 70', כפי שאני זוכר; פרידמן אליאס
(אלי שלומי) וסטרולביץ משה בשנות ה- 60'; שטיגליץ גד בשנות ה- 70'; יוחנן גביש בשנות ה- 90'.
ישראל יזרעאלי היה הסגן שלי כל הזמן.
מעשי כיום
בשנים האחרונות אני יועץ בשני משרדים פרטיים למדידות ונותן
חוות דעת משפטיות בפענוח למינהל מקרקעי ישראל בנצרת. בנוסף, אני ממשיך לתת בחינות
בגיאודזיה ולבדוק בחינות בתמ"ת (תעשייה מסחר
ותעסוקה) של משרד העבודה, שנקרא בעבר מה"ט (המכון
להכשרה טכנולוגית).